"All tyranny needs to gain a foothold is for people of good conscience to = remain silent." - Thomas Jefferson

"All tyranny needs to gain a foothold is for people of good conscience to = remain silent."

- Thomas Jefferson

Benjamin De Rothschild/ The Marker

הברון בנג'מין דה רוטשילד בראיון נדיר: "כלכלת ארה"ב גמורה, לפחות כרגע" 13:47 | 20.10.2010 איתן אבריאל וגיא רולניק לו הייתי רוטשילד". בעידן שלפני וורן באפט, ביל גייטס או שרי אריסון, השם "רוטשילד" אמר הכל: עושר, שושלת, מסורת, תרומות, כסף גדול, כוח, פוליטיקה - והוא אפילו נחשב לבית המלוכה של היהודים. "לו הייתי רוטשילד", זימזמנו לעצמנו את מילות השיר על פי הלחן מהמחזמר "כנר על הגג", כשפסענו ברחוב האליזה בפאריס בדרך לראיון עם הברון בנג'מין דה רוטשילד, הנצר האחרון לזרוע הצרפתית של השושלת המפורסמת - ומי שנחשב לרוטשילד העשיר בעולם. האליזה הוא לא סתם רחוב: בצדו האחד הוא גובל בארמון האליזה, ביתו ולשכתו הרשמיים של נשיא צרפת ניקולא סרקוזי. הרחוב חסום לתנועת כלי רכב, והולכי הרגל מלווים במבטים החשדניים של השוטרים המקיפים את הארמון. בצדו השני של הרחוב עומדת שורת בתים עתיקים, וביניהם, במספר 10, ניצב ביתו של בנג'מין דה רוטשילד. לא מדובר בביתו הקבוע. הוא מתגורר עם משפחתו בארמון על גדות אגם למן, הסמוך לז'נווה. שם הוא ירש סוג של מוזיאון הכולל כמות אדירה של חפצים עתיקים, תמונות של גויה וואלסקאז וגם חדר מלא בראשים של חיות מפוחלצות - עדות לאחד התחביבים הגדולים שלו. אך כשהוא מגיע לפאריס, הוא מתגורר ומכנס את מועצות המנהלים של החברות הרבות שלו בביתו שברחוב האליזה. גם זה אינו בית רגיל, אלא מוזיאון: העיצוב, השטיחים, הריהוט, המדפים, המשרתים, הגינונים ואפילו הריח, מכניסים את המבקר למכונת זמן ושולחים אותו עמוק לתוך ההיסטוריה. לצד אלה יש לו עוד כמה בתים מסביב לעולם. אחד בקיסריה, אחד באפריקה והרכישה האחרונה היא בשנחאי שבסין. במאה ה-19 היתה משפחת רוטשילד לא פחות מאשר הבנק המרכזי של אירופה. מדינות ומלכים נאלצו לפנות לבנק רוטשילד כדי לגייס הון או הלוואות, בדרך כלל באמצעות אג"ח "ממשלתיות", המצאה חדשה בימים ההם. רוטשילד היה מנפיק, מוכר ומפיץ בבירות אירופה אג"ח של ממשלות ומלכים. לעתים הרוטשילדים היו גם משקיעים בהן מכספי המשפחה. מלך שלא קיבל את הגיבוי הפיננסי של משפחת רוטשילד, התקשה לצאת למלחמה. מאייר אמשל רוטשילד, מייסד המשפחה מפרנקפורט, שלח בתחילת המאה ה-19 את חמשת ילדיו לפתוח מרכזים פיננסיים בכל אירופה: בגרמניה, באוסטריה, בצרפת, בבריטניה ובאיטליה. כך הוא השתלט על עולם הפיננסים האירופי. הבנים פתחו בנקים בכל בירות היבשת ועסקו בהנפקות, במסחר, בזהב, בניהול השקעות, בשירותי החלפת מטבע חוץ ובכל פעילות פיננסית שהיה לה ביקוש, ופעלו בתיאום ביניהם, אך גם התחרו זה בזה. במונחים של אז, הרוטשילדים היו ללא ספק המשפחה העשירה בתבל. במאה ה-20 החלה אימפריית רוטשילד לאבד מעוצמתה בהדרגה. בנקים חדשים שגייסו הון מהציבור באמצעות הנפקת מניות, דחקו את מקומם של הבנקים המשפחתיים. גם שתי מלחמות עולם שינו את הסדר העולמי. הרוטשילדים נותרו שחקנים מרכזיים בלונדון ובפאריס, והברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, הלא הוא "הנדיב הידוע", הניח את היסודות לבנייתה של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בזכות תמיכתו הכלכלית בעלייה הראשונה. במחצית השנייה של המאה ה-20 מכרו הרוטשילדים הבריטים את עסקי המסחר בניירות ערך, ואילו בשנות ה-80 נאלצו הרוטשילדים הצרפתים לצפות כיצד הממשל הסוציאליסטי של פרנסואה מיטראן מלאים להם את הבנק. העולם השתנה, ונראה היה שמשפחת רוטשילד תיעלם גם היא לתוך ההיסטוריה. אבל זה לא קרה. כשמחפשים בגוגל מידע על הברון בנג'מין דה רוטשילד, לא מוצאים פרטים רבים. מנוע החיפוש יגלה שהוא דור שביעי למייסד, מאייר אמשל. הוא יגלה שאבי-סבו היה "הנדיב הידוע", ולכן הוא שולט בקרן קיסריה שמעניקה תרומות לחינוך, בניהולו של היישוב קיסריה, ומחזיקה בקרקעות ובמזומנים ביותר מ-700 מיליון שקל. החיפוש ימצא גם שמדובר בבנקאי המנהל בנקים פרטיים בצרפת ובשווייץ, שיש לו כמה ארמונות ויקבים מהידועים בעולם ושהוא חובב גדול של ספורט, בעיקר של שיט. הברון כמעט ולא מתראיין: למעט כתבות בודדות בעיתונות הצרפתית, אין פרסומים עליו בתקשורת בשפה האנגלית ובוודאי שלא בתקשורת הישראלית. מחוסר המידע, מהתדמית החשאית ומתמונות הארמונות, ניתן היה לחשוב שהברון הוא איש מבוגר ומסוגר. אבל כשהוא נכנס, בליווי אשתו הברונית אריאן, לסלון שבו התבקשנו להמתין, גילינו אדם אחר. בנג'מין דה רוטשילד, 47, כחול עיניים וגבה קומה, נכנס לחדר ללא פמליה, עוזרים, יועצים או אנשי יחסי ציבור. רק הוא ואשתו. ואם חשבנו שהתואר "ברון דה רוטשילד" מחייב מידה של רשמיות, טקסיות, רצינות ודיפלומטיות - טעינו. מולנו ישב אדם חייכן, קליל, שמרבה לצחוק ומעשן בשרשרת. בראיון שארך שעה וחצי, הוא סיים חפיסה שלמה של מרלבורו מנטול. האיש פתוח, אינו חשדן, אינו מרוחק ומוכן מיד לענות על כל שאלה, גם הקשה ביותר: "רק אל תביכו אותי ותמחקו דברים שלא חייבים", הוא מבקש. בהמשך הוא נאנח: "זה הראיון הקשה ביותר שהיה לי מעולם". לא מכיר את החברה הגבוהה הברון הוא איש ביישן. בתחילה הסכים להצטלם, אך ביום הראיון ביקש לסגת מהעניין. התמונות ששלח מעידות במידה רבה על הדרך שבה הוא רואה את עצמו: רק תמונה אחת עם חליפה, הרבה תמונות על מפרשיות המרוץ שהוא מחזיק, וברובן - לא מגולח. כבר בתחילת השיחה, כששאלנו אותו מדוע הוא לא מנצל את הבית בפאריס ומעדיף לבלות את זמנו בארמון המבודד שעל יד ז'נווה, השיב שהוא לא איש חברתי. "אני לא הולך למסיבות ולא מכיר את החברה הגבוהה של פאריס. זה לא הקטע שלי". אתה לא אוהב חשיפה ואתה לא אוהב תקשורת. מדוע החלטת להתראיין? "אנחנו נהפכים ליותר ויותר חשובים במערכת הפיננסית הישראלית, והפעילות הפילנתרופית שלנו בישראל גדלה והולכת. לכן החלטנו לפתוח את עצמנו מעט בפני הציבור הישראלי, שראוי שיכיר אותנו, גם בשל העובדה שאביו של סבי בנה את מדינת ישראל. לא היינו רוצים שאנשים ישכחו זאת. באחרונה אני מעביר בהדרגה לאריאן את האחריות והטיפול בנכסי המשפחה בכל העולם, וגם בישראל. כיום, היא זו שמטפלת בקרן קיסריה". אתה מגיע הרבה לישראל? "בעבר נהגתי לבוא לישראל די הרבה, אבל בשנים האחרונות אני מגיע פחות". על אף שהחיים שלך באירופה, האם אתה עוקב אחר הנעשה בישראל? האם אתה בקיא במתרחש בה? "לא קשה לעקוב אחרי מה שקורה בישראל, רואים אותה כל יום בטלוויזיה, בסי.אן.אן למשל. אני עוקב אחר הנעשה בישראל כי אני יהודי, וגם כי אני מתעניין בתהליך השלום באזור. הייתי מאוד רוצה לראות את התהליך מתקדם". מה דעתך על המצב המדיני והחברתי כיום בישראל? "לא קל להרחיב על בעיה כה סבוכה. כשאתה לא חי במדינה, אתה לא מכיר היטב את כל הפרטים הקטנים, את הניואנסים. לפני יותר מעשר שנים, כשאבי אדמונד נפטר, התקשר אלי בנימין נתניהו ושאל אותי אם הוא יכול לעזור במשהו. אמרתי לו: 'תעשה שלום. תזיז את התהליך'. אמרתי לנתניהו שאני יודע שזה מסובך, אבל אם הוא שואל אותי איזו משאלה היתה לאבא שלי - הרי שהיא היתה לראות שלום במזרח התיכון. "אני מבין שהעסק מורכב, בעיקר בגלל הקיצונים הפנאטים, ואני מדבר על שני הצדדים. אני חושב שחלק מהאנשים בישראל פנאטים: הם לא הולכים לצבא, והם תוקפים ופוגעים בחיילים ששומרים עליהם. הקיצונים, בכל צד, הם אסון. גם בצרפת יש את הקיצונים של ז'אן מארי לה פן. אני במיוחד נגד קיצונים דתיים: כשאני רואה את האפיפיור מבקש 40 יורו ממתפללים כדי לאפשר לאנשים להגיע לתפילת מיסה בלונדון, זה מכעיס אותי". אילו קשרים יש לך עם השלטון בישראל ובצרפת? אני לא בקשר עם פוליטיקאים. דיברתי פעם עם נתניהו, פגשתי פעם את אחד משרי האוצר של ישראל, אני לא זוכר את שמו, אבל ככל שאני מתערבב פחות עם פוליטיקאים - כך אני מרגיש טוב יותר". ואכן בנג'מין דה רוטשילד אינו בקשר עם האלפיון העליון הצרפתי והוא לא נפגש עם ראשי הבנקים בפאריס. את סרקוזי, השכן, הוא אינו מכיר. למעשה הוא בכלל לא אוהב פגישות עם יותר מקומץ אנשים. האם זו גם הגישה המסורתית של משפחת רוטשילד לדורותיה? "באופן כללי כן. המשפחה שלנו תמיד תמכה בדמוקרטיה, ולכן תמכנו בישראל. זו הסיבה שסב-סבי נתן הרבה כסף לחינוך של צעירים, כדי שייסעו, ילמדו ויראו כיצד מערכות הממשל והדמוקרטיה עובדות במדינות אחרות. זה משהו שאנחנו ממשיכים לעשות בקרן קיסריה עם ילדים ישראלים. אנחנו לוקחים צעירים ותומכים בלימודיהם למשך תקופה משמעותית. אנחנו גם מצפים שבתמורה הם ייתנו מזמנם לעזור לילדים אחרים". עסקיה של משפחת רוטשילד בישראל כוללים בנק שנותן שירותים לחברות ביטוח, למשקיעים מוסדיים וללקוחות פרטיים; ושני בניינים בשדרות רוטשילד בתל אביב, שעוברים עכשיו שיפוץ וחידוש. קבוצת רוטשילד מנוהלת על ידי ג'ימי פינטו ומיקי קליגר. "אני מאמין שיש ביקוש לשירותי השקעה בינלאומיים עבור גופים ישראליים", מסביר דה רוטשילד. "לדעתי, הכללים בישראל קשוחים מדי עבור משקיעים מוסדיים שרוצים להשקיע בעולם, והם לא יכולים לעשות מה שהם רוצים. ישראלים צריכים להשקיע בחו"ל יותר ממה שהם משקיעים כיום, משתי סיבות: הראשונה היא הצורך לפזר השקעות, והשנייה היא שהשוק הישראלי פשוט קטן מדי. בדרך זו או אחרת, יש לאפשר לגופים ישראליים להשקיע יותר בשווקים הגלובליים". קבוצת רוטשילד משקיעה כ-3 מיליארד דולר עבור ישראלים בחו"ל, בעיקר עבור גופים מוסדיים, אבל גם עבור משקיעים פרטיים. "הייתי רוצה להגדיל את המספר הזה לכ-10 מיליארד דולר, תוך חמש שנים. בדרך כלל אנחנו משקיעים את כספי הלקוחות בקרנות שמנוהלות על ידינו ברחבי אירופה, או באמצעות אגדי קרנות (fund of funds) המנוהלות בצרפת ובלוקסמבורג. אנחנו מנהלים מגוון גדול של קרנות, לפי אסטרטגיות השקעה ולפי אזורים גיאוגרפיים. באגדי הקרנות אנחנו מנהלים הרבה כסף גם דרך קרנות של אחרים, לא רק שלנו". אילו לקוחות יותר רווחיים עבורכם: פרטיים בעלי הון, או גופים מוסדיים? "פעם הלקוחות הפרטיים היו רווחים יותר, אבל כיום זה כבר לא כך. הם יודעים לדרוש ולקבל מבנה עמלות קבוע, והם למדו לקבל תנאים כמו אלה של המוסדיים. כיום הלקוחות פרטיים הם מקצוענים לכל דבר". אחריות שמגיעה עם השם לא קל לעשות סדר בעץ המשפחתי של רוטשילד. לאחר המלחמה נותרו שתי שלוחות של המשפחה: הבריטית והצרפתית. בבריטניה יש למשפחה בנק "בוטיק" להשקעות - אן.אם.רוטשילד, שעוסק בעיקר בחיתום, בייעוץ, במיזוגים וברכישות. בצרפת יש שני עסקים מרכזיים: האחד הוא בנק רוטשילד ושות', של דויד דה רוטשילד, שהולאם ב-1981 והוחזר לאחר מכן למשפחה, והשני, הבנקים של בן הדוד בנג'מין. בנק רוטשילד ושות' הוא המוכר יותר בפאריס, בשל השתתפותו בעסקות תעשייה גדולות, אך הזרוע הבנקאית של בנג'מין גדולה פי כמה. הבנקים של בנג'מין אולי שמרניים ומשעממים יותר, אבל הם הוערכו לפני המשבר הפיננסי בכ-3 עד 4 מיליארד יורו, מול כמיליארד יורו בבנק של בן הדוד. הבנק הוא רק חלק מהאימפריה של בנג'מין: הוא מחזיק ביקבים, בחוות פרות שמתמחה בייצור גבינת ברי איכותית, בנדל"ן ובעסקי מלונאות. המפורסמים ביקביו באזור בורדו הם שאטו קלארק, מלמזון, לורה, והידוע שבהם הוא שאטו לאפיט, שמוחזק בשותפות עם שאר בני הדודים. שאטו מוטון רוטשילד ומוטון קדה, שני יקבים נוספים המזוהים עם המשפחה, שייכים דווקא לדודה, פיליפין דה רוטשילד. כמה כסף אתה מנהל, בכל הבנקים שלכם? "סך הנכסים המנוהלים שלנו, תלוי בתקופה, נע בין 130 ל-150 מיליארד יורו. הסניף בישראל הוא שלוחה של הבנק בפאריס, ואילו הבנק בשווייץ הוא ציבורי ומניותיו נסחרות בבורסה של ציריך". ומה גודל המאזן? "צריך לזכור שאנחנו בנק פרטי. המאזן לא מעניין כי אנחנו לא נותנים אשראי. השירות שלנו מסתכם בניהול כספים ובשירותי בנקאות, ולכן גם הסיכון שלנו מאוד נמוך. בבנק השווייצי אני מחזיק 88% מהמניות. שווי השוק של הבנק כיום נע סביב 800 מיליון פרנק שווייצי (כ-835 מיליון דולר, א"א וג"ר). בשאר הבנקים אני מחזיק ב-100% והכל פרטי". אז כמה אתה שווה, כולל הכל? "זה תלוי מאוד בערך של המותג 'רוטשילד'. קשה לדעת או אפילו להעריך את השווי. זה משתנה. ממילא שום דבר לא למכירה, אבל לא ברור כמה שווים העסקים שלנו ללא השם: עד לא מזמן היה נהוג לחשב ערך של בנק פרטי לפי יחס של 5% מהכספים המנוהלים. כיום המספר ירד ל-2%. בעיתונות הצרפתית העריכו את שווי הקבוצה הבנקאית ב-3 מיליארד יורו, אבל אם אתם שואלים אותי, אפשר באותה מידה להטיל מטבע". אתה אינך רק בנקאי עשיר; איך זה להיות היורש למשפחת "רוטשילד"? שם המשפחה הזה מגיע עם מחויבות? אולי התחייבות? "זו בהחלט התחייבות. זו אחריות שמגיעה עם השם, מסורת שנמשכת הרבה מאוד שנים. יש לנו חובה להמשיך את השושלת ומחויבות כלפי העובדים והלקוחות. אנחנו מעולם לא פעלנו בשיטה של 'סע ועצור' כמו שעושים בנקים אחרים, כלומר, גיוסים ופיטורים לפי מצב העסק". מעולם לא היו אצלכם פיטורים? "מעולם לא. גם אם היו תקופות קשות מפעם לפעם, ספגנו את המכה - אבל שמרנו על העובדים. עם השם 'רוטשילד', אנשים מצפים ממך להרבה - לתרומות, לעצות. הם חושבים שאתה מבין הכל בעסקים ומצפים ממך לביצועים ולהצלחות. הם חושבים שזה מזל גדול להיות בן למשפחת רוטשילד. אני אומר להם שזה לא כל כך פשוט. יש לכך חסרונות ויתרונות". מהם היתרונות? "היתרון הגדול הוא שמדובר בשם שפותח את כל הדלתות. בכל מקום בעולם יכירו אותי, גם במדינות בעייתיות, מרוחקות או קשות. זה שם מוערך ומוכר". גם כיום, עם כל האנטישמיות? "גם כיום. אנחנו עושים עסקים עם כל מיני מדינות, כולל מדינות ערב". האם השם רוטשילד הוא עדיין מותג יהודי? "אני חושב שהמותג כבר לא יהודי עבור רוב האנשים, כמו בצרפת. כאן הוא כבר נטמע בתרבות הצרפתית. בצרפת ובהרבה מדינות נוספות המותג מחובר דווקא לעסקי היין שלנו, ופחות לבנקאות. הוא חזק ביותר במדינות אגן הים התיכון, וזה כולל כמובן את ישראל, שם יש לנו היסטוריה רבה. בתל אביב אין רחוב HSBC או רחוב ברקליס - אבל יש את שדרות רוטשילד". למשפחה יש גם כיום כמה זרועות. כיצד אנשים מבדילים בין השלוחות השונות של המשפחה, למשל, הזרוע של רוטשילד בבריטניה? "לא קשה במיוחד להפריד בין השלוחות. הבריטים מתמקדים יותר בעסקי המיזוגים והרכישות". למשפחה שלך יש היסטוריה של שיתוף פעולה בין השלוחות המשפחתיות השונות. האם תמשיכו לעשות עסקים ביחד? "אולי נעשה בעתיד עסקים יחד. מי יודע? הכל תלוי בקרבה ובמערכת היחסים בין האנשים. אני משקיע בחברת האחזקות של היינות, המשותפת לנו, ואני דירקטור בחלק מהחברות של בני המשפחה האחרים". האם יש ביניכם תחרות? יריבות? "תמיד היתה תחרות, גם בעבר, אבל זהו גם סוג של תמריץ. הבנקים של המייסד עבדו יחד בכל הבירות של אירופה, אבל גם התחרו זה בזה - וזה עבד". אביך וסבך היו בנקאים מסורתיים. עד כמה אתה שונה מהם? אני מאוד שונה, כי כל התנאים השתנו. אנחנו לא חיים באותו עולם. אי אפשר לפעול באותן הדרכים. להם היו סגנון חיים ותחומי עניין שונים. ואגב, הם פעלו בתנאים כלכליים מאוד טובים, שבהם היו יכולים לשגשג. כיום, לעומת זאת, המצב הפיננסי לא טוב, ואני לא חושב שהוא יהיה טוב בעשר השנים הבאות". מדוע? "לאחר מלחמת העולם השנייה היה קשה לא לעשות כסף. בישראל של לפני עשר שנים היה קשה לא לעשות כסף. כיום הסיפור הוא שונה בכל העולם. בארה"ב הצמיחה נמוכה, אולי 1% לשנה. מנגד, המדינות המתפתחות מתחזקות וכבר שולטות בעולם". אתה שם הרבה פוקוס על שווקים מתפתחים. "רק הבוקר היה לנו דיון בעניין. האם ידעת שעד לפני 250 שנה היתה סין המדינה החזקה בעולם? יש לנו כבר סניף בהונג קונג ואנחנו עובדים עם בנק אוף צ'יינה. אנחנו מתכוונים להתמקד יותר ויותר באזור הזה. גם הפעילות שלנו בישראל חשובה לנו, אני רואה בה גשר למדינות מתפתחות, באמצעות האנשים שלנו שם, והמוחות שלכם". כיצד מתייחסים בסין לשם ולמותג רוטשילד? "מתברר שהוא ידוע מאוד. אנשים עושים בדיקה ומחקר, מגלים את הסיפור של המשפחה ומתרשמים מאוד. הסינים גם מתפעלים מהיכולת של המשפחה להמשיך שושלת במשך שבעה דורות, וזה פרט מאוד חשוב עבורם. השאלה הראשונה שהם תמיד שואלים אותנו היא איך הצלחנו להחזיק את המשפחה ואת השושלת העסקית כל כך הרבה זמן. זה, אגב, משהו שישראלים יצטרכו ללמוד לעשות. אתה אף פעם לא רואה יותר משניים או שלושה דורות בישראל. לצורך כך דרושה מערכת מס טובה וצריך להיפתח לעולם. צריך להביא לישראל יועצים בינלאומיים המתמחים בכך, המערכת הפיננסית צריכה להיפתח, כפי שהמערכת התעשייתית נפתחה". מדוע בעצם אין למשפחה עסקים בארה"ב? "היו לנו כמה נכסים שם. אבי היה הבעלים של הבנק השלישי בגודלו בקליפורניה, אבל הוא מכר אותו. מאוד קשה לנהל בנק בפער זמנים של תשע שעות". המציאות הכלכלית יוצאת לאור ההיסטוריה של בנג'מין דה רוטשילד מעידה שהוא בן המשפחה שנבחר לרשת את השושלת המפוארת. כשסיים לימודי תיכון בפאריס, לאחר שנאלץ להחליף כמה בתי ספר, הוא נשלח ללימודי עסקים בארה"ב ובחר באוניברסיטת פפרדין, שנמצאת על החוף במליבו, לוס אנג'לס. "ים, סקס ושמש. חגגנו שם. הגעתי לרמה גבוהה מאוד בגלישת גלים", הוא סיפר לפני כמה שנים לעיתון צרפתי. כשסיים את לימודיו, עבד בבנקים של המשפחה באירופה, ובגיל 26 חזר לז'נווה ופתח חברה למתן שירותי ייעוץ בתחום אופציות ונגזרות במטבעות. לאחר מכן הוא הצטרף לעסקי המשפחה, וב-1997, כשאביו נפטר, הוא נהפך לבעלים ולנשיא של כל הקבוצה. בדרך, התחתן בנג'מין עם אריאן, ונולדו להם ארבע בנות. בקצת יותר מעשור שהוא מנהל את האימפריה הצליח בנג'מין להכפיל את סך הנכסים המנוהלים פי חמישה. תמיד ידעת שתמשיך את השושלת ותפנה לעסוק בתחום? "ידעתי כבר מגיל 4 - הייתי בן יחיד. זה תמיד היה ברור והכינו אותי לזה. היה ברור שאני לא אלך לעבוד בחברת סלולר, או שאפתח עסק של תחנות רוח. ידעתי שאהיה בנקאי ואני מצפה מהבנות שלי שימשיכו את הדרך". בעבר, בני משפחת רוטשילד לא תמיד קידמו והציבו את נשות המשפחה בקדמת הבמה. העובדה שהעסקים עברו רק דרך הבנים היא די מפורסמת. "נכון, אבל העולם משתנה. אני חושב שנשים כיום יותר מוכשרות לעסקים מגברים. גם החוקים השתנו: אדם כבר לא יכול להוריש את הבעלות והניהול רק לבנים. זה כבר לא חוקי: לבן הדוד שלי יש בן ושלוש בנות, ואפילו אם רצה להוריש את הכל לבן, הוא לא יכול". כיצד עברתם את המשבר הפיננסי? "עברנו אותו טוב, כי מנהלי ההשקעות שלנו לא רצו להשקיע בדברים משוגעים. הנה, ב-2010, התשואה של התיקים שלנו היא 5%, בעוד ששווקי המניות ירדו ב-8%. אנשים לא באים אלינו כדי להרוויח הרבה, אלא בשביל לשמר את הונם. הלקוח יודע שלא נבצע ספקולציה עם הכסף שלו. במשבר, הגיעו אלינו גם לקוחות שברחו מהבנקים הגדולים שנקלעו לקשיים". ולא היית מעורב בהשקעות אחרות, או בנדל"ן? "לא היינו מעורבים בנדל"ן ולא היינו קשורים למיידוף. אמנם פיספסנו חלק מהגאות הגדולה שלפני המשבר, אבל החמצנו 95% מהמשבר ואת המפולת. השמרנות היא משהו גנטי בתרבות שלנו". במבט לאחור: מה היה הגורם המרכזי למשבר? "תאוות בצע! חד וחלק. וזה הולך לקרות שוב. הפעם זה יתרחש בתחום אג"ח של חוזי ביטוח חיים. אנשי וול סטריט עושים כיום בתחום הביטוח את אותן טעויות שעשו עם המשכנאות. הם לעולם לא ילמדו. כשאתה רואה את הסכומים שמשלמים כיום לסוחרי ניירות הערך שעוסקים באג"ח חוזי ביטוח חיים - אתה רואה טירוף טהור. זה ההבדל בין קפיטליזם אמריקאי לקפיטליזם משפחתי. בניגוד לאמריקאים, אנחנו לא חייבים לדווח על ביצועים בכל רבעון. אנחנו יכולים לקחת פרספקטיבה הרבה יותר ארוכה ולחכות גם ארבע-חמש שנים עד שיגיעו התוצאות. רווחים של רבעון אחד לא ישנו לי את החיים". כשבוחנים את תוצאות המשבר, האם לדעתך הבעיה היא בעולם הפיננסים, או שיש כשל יסודי יותר במודל של השוק החופשי? "לדעתי הבעיה טמונה בשניהם. אני חושב שהמודל הקפיטליסטי האמריקאי נכשל. ניהול חברה משפחתית שונה מניהול של חברה שנמצאת בבעלות אחרים. במצב הזה פשוט לא אכפת לך מהחברה, לא אכפת לך מבעלי המניות - אתה עושה מה שאתה רוצה. תראה מה עשו אנשי ליהמן ברדרס: ימים ספורים לפני המפולת, הם שילמו לעצמם בונוסים ושכר בעשרות מיליוני דולרים. אני מצטער, לדעתי זה פשע, והם היו צריכים ללכת לכלא. גם להם, אגב, היה שם 'יהודי' של עסק בעל מוניטין שעליו היה צריך לשמור". באיזה שלב של המשבר אנו נמצאים? בהתחלה? בסוף? באמצע? "האמת? אין לי מושג ירוק. תגיד לי אתה. מי שיענה לך על השאלה הזאת הוא גאון או רמאי. הכלכלה האמריקאית עדיין מצויה במשבר קשה, יש להם בעיה בתחום התעסוקה והיא תחמיר ותלך. אחת החוזקות של ארה"ב היתה היכולת של אנשים לעבור מהר ממקום עבודה למקום עבודה אחר. אבל עכשיו זה נעצר: הם לא יכולים לעבור ממקום למקום כי הם לא יכולים למכור את הבית שלהם במקום הקודם. ארה"ב גמורה, לפחות כרגע. אמנם יהיה יותר פיקוח, אבל אנשים תמיד ימציאו מוצר פיננסי חדש שלא ניתן לפיקוח. מה שקורה הוא שמכבי האש מגיעים תמיד לאחר השריפה". אירופה נמצאת במצב טוב יותר? "אמנם לאירופה אין את הבעיות של ארה"ב, אבל הם לא יכולים להדפיס כסף כמו האמריקאים. יהיו בעיות של הורדת דירוג למדינות ובעיות של ערכי שוק. אם תיקח את הערך בשוק של אג"ח של ממשלת יוון, משהו כמו 70 סנט ליורו, ותגרום לבנקים האירופיים לרשום את הערך הזה בספרים שלהם - תגלה שיצרת הפסד של יותר מ-100 מיליארד יורו. עבור חברות מהסוג של 'קפיטליזם משפחתי', אגב, אני לא חושב ששיטת התמחור לפי המחיר בשוק מתאימה. אם אתה מבצע פחת של המוניטין לחברה כמו שלי - מה נשאר? יש מקרים שבהם צריך לבצע מחיקות, למשל, אם רכשת חברה והיא נפגעה. אבל אם התנאים לא השתנו, מדוע למחוק מוניטין?" יש לך מתכון לפתרון המשבר? מה לדעתך ממשלות בארה"ב או באירופה צריכות לעשות? "אין לי מתכון לפתרון המשבר, אבל יש לי מתכון לעוגה טובה. לדעתי, למנהיגים אין מושג ואין פתרון, לכן הם נאלצים להיות בעיקר פוליטיקאים ובעיקר לדבר. תראה מה קורה בצרפת, למשל: יהיו שביתות בכל המדינה כי ב-1992 נקבע שאנשים יפרשו בגיל 60 והם לא צריכים לעבוד יותר מ-35 שעות בשבוע. זה עלה לצרפת מאות מיליארדי יורו, וכיום נאלצים להעלות את גיל הפרישה ל-62 - והנה מיליון איש יוצאים לרחובות. המדינה במלכוד, הממשלה לא יכולה להזיז אצבע. אני חושב שגם באירופה וגם בארה"ב יהיו הרבה בעיות של אי שקט חברתי. אחוזי האבטלה יגדלו ומעמד הביניים יאבד הרבה מאוד מעושרו ומערכו". מהם הסיכונים בשווקים המתפתחים, שמהם אתה כה מתלהב? ומהם הסיכונים שיוצרת הריבית האפסית בארה"ב ובאירופה? "הסיכונים בשווקים המתפתחים הם סיכונים פוליטיים ומשפטיים. לכן תמיד צריך לחשוב היטב עם מי אתה משתף פעולה. הריבית האפסית היא דבר נורא: היא רומזת שלכסף אין ערך, ואני חושב שזו מנטליות גרועה מאוד לאנשים ובעיקר לחינוך של הדור הצעיר. אפילו אם זה מוזיל נכסים כמו נדל"ן בטווח הקצר, אני חושב שלכסף יש עלות. בסופו של דבר הריביות יחזרו לרמה הרגילה שלהן, ובעוד 10-15 שנים הן יכולות לחזור גם ל-8%. "במקביל, הריבית הנמוכה מייצרת אינפלציה. קחו לדוגמה את מחירי הדירות בפאריס: לפני עשר שנים המחירים היו זהים לאלה של היום, אבל בפרנקים צרפתיים. כלומר, הם עלו ביותר מפי שבעה. המחיר של אוכל ושל כוס קפה קפץ גם הוא. מצטער, אבל עבורי זו אינפלציה. זה כמו דו"חות פיננסיים: אתה יכול לבשל אותם איך שאתה רוצה, אבל בסוף המציאות הכלכלית יוצאת לאור". מה יקרה כשהריבית תעלה? האם יהיו ללקוחות שלך הפסדים? "לא בהכרח. יש חברות שמשלמות דיווידנדים יפים, ואם הן רוצות לשמור על בעלי המניות - הן ימשיכו לשלם. אנשים מנפיקים אג"חים שלעולם לא יגיעו לפידיון, ואם יש אנשים שיקנו את אותם - זו בעיה שלהם". "אני לא מדווח לאלוהים" בכל אחת מהחברות שבבעלות המשפחה יש מועצת מנהלים. בבנק הצרפתי למשל, יושבים בהנהלה שמונה מנהלים. בתור הבעלים של 88% או 100% מהעסק, בנג'מין מציין כי הוא מדווח רק לילדים שלו ולאבותיו. אבל בנותיך בגיל העשרה, והן לא נשות מקצוע. מי מפקח עליך בניהול החברה, למשל? "אני מדווח לאנשים שאני מעסיק. אני מדווח לילדיי ולאשתי. אני לא מאמין באלוהים - אני לא מדווח לו". מהי המשימה העיקרית של משפחת רוטשילד? כמה ממנה הוא שימור השווי והעושר שלה, וכמה הוא שימוש ביכולות עבור פעילות של אחריות חברתית? "זה שילוב של שניהם, והיחס משתנה כל יום - תלוי בתחום. קרנות הפילנתרופיה שלנו הם נושא אחד, ושימור השושלת הוא נושא אחר. אני צריך לוודא שהדור הבא יוכל גם לעסוק באחריות חברתית, לכן אני לא עושה את מה שסבא שלי עשה. היינו הראשונים שפתחו בפעילות ליצירת דיאלוג בין מוסלמים לנוצרים וליהודים, בין אימאמים לרבנים, וזה היה מאוד מוצלח. יש לנו הרבה פעילות בתחום האחריות החברתית ואיכות הסביבה. יש לנו בתי חולים, מרכז לגמילה מסמים, ואנחנו מעניקים מלגות. אבל יש לנו גם אחריות להעביר הלאה לילדים שלנו הון גדול יותר ממה שאנחנו קיבלנו". מה האסטרטגיה של הפילנתרופיה בישראל? "התקציב הוא כ-16 מיליון דולר בשנה והמטרה העיקרית היא חינוך. זה החזון שנקבע על ידי המשפחה. בזמנו של אבי, חלק ניכר מהכסף ניתן לחינוך גבוה - חילקנו מלגות לאנשים כדי שילמדו באוניברסיטאות כמו אינסיאד. ואולם כיום הבעיה בישראל היא בחינוך הבסיסי יותר, בבית הספר היסודי והתיכון. המוסדות נכשלים, ולכן אנחנו מעבירים את המוקד לשם. אנחנו נשיק בקרוב תוכנית גדולה בשם 'מנהיגות', שבה ניתן כסף לצעירים אבל גם נדרוש מהם לתת בחזרה במהלך הלימודים". מה החלק של התרומות בישראל, ביחס לתרומות בכל העולם? "הן מהוות חלק מרכזי. קשה לחשב. לפני עשר שנים פתחנו בצרפת מרכז למבוגרים ויש לו עלות בכל שנה. זו לא פילנרתופיה מסורתית, אך זה עסק ללא מטרת רווח". כמה חשוב לך להמשיך לשמור על האופי היהודי של המשפחה? "חשוב לנו לשמור על הזיכרון היהודי. איני אדם מאמין או דתי, כמו שאבי לא היה דתי. אני שומר מסורת ביום הכיפורים, כמו כולם, ושולח ברכות בראש השנה". ומה עם בנותיך? היית מעוניין שהן יתחתנו עם יהודים? "נראה אותך אומר להן מה לעשות. החבר הכי טוב של הבת הגדולה, בת 15, הוא סעודי. הוא בחור מצוין, ואם היא תרצה להתחתן אתו, היא תוכל. אם היא תביא בחור שחור והוא אדם טוב, היא תוכל להתחתן אתו. התפקיד שלנו יהיה אז לחנך אותו להיות חלק מהמשפחה. היא תצטרך לבחור את האדם הנכון. כיום אי אפשר להכריח אדם לבחור בן זוג. זה כבר לא עובד. "ואם כבר מדברים על דת, תן לי להגיד לך שהעם היהודי עשה שגיאה מאוד חמורה, כשהפך את ההתגיירות לתהליך כל כך קשה. מתמטית, אם תמשיכו כך, הדת היהודית עלולה להיעלם. אם מישהו רוצה להתגייר, תן לו להתגייר. אל תעשה את ההליך כל כך מסובך, עד שאנשים יתייאשו. אם אתה רוצה להתאסלם, זה מאוד פשוט. אם אתה רוצה להתגייר, זה כמעט בלתי אפשרי. אמי התגיירה אצל רב בפאריס, אבל הממסד האורתודוקסי לא מכיר בגיור שלה, כך שטכנית אולי אני לא יהודי. אם כך, מדוע אתם באים לגוי ומבקשים ממנו כסף? אני חושב שהממסד הדתי יצטרך לשנות הרבה דברים בתחום הזה, כי זה עניין של הישרדות". עד כמה אתה טכנולוגי? כמה אתה משתמש, נניח, בסמארט פון או באינטרנט? "יש לי את הפריווילגיה שלא ללכת עם טלפון סלולרי. אין לי בלקברי או אייפון. מעולם לא היה לי סלולרי. המקרה היחידי שבו אני משתמש בטלפון סלולרי הוא כשאני עושה סקי עם הבנות, וצריך לתאם עמן את שעת ארוחת הצהריים". למשפחה שלך יש גם השקעות במדיה, למשל בעיתון "ליברסיון". מדוע? "ההשקעה ב'ליברסיון' היא לא שלי, אלא של אדוארד דה רוטשילד. אני לא הייתי משקיע בענף הזה. עיתונים ממילא יכתבו מה שהם רוצים, כך שגם אם יש לך עיתון, אתה לא יכול להשפיע על התוכן. פגשתי בעלי עיתונים שאמרו לי שהעיתון שלהם הוא זה שכותב את הדברים הכי גרועים עליהם, אולי בגלל לחץ תחרותי. אני חושב גם שאנשים יקראו פחות ופחות עיתונים, ושהאינטרנט יהיה מקור המידע העיקרי. אני מצטער, אבל אני חושב שתחום העיתונים הוא עסק מת. אני לא אומר שזה יקרה תוך חמש שנים, אבל אנשים קוראים פחות ופחות". איך היית מגדיר את סגנון הניהול שלך, את התרבות הארגונית של קבוצת רוטשילד? "העובדים שלנו, יותר מ-3,000, מקבלים משכורות טובות. אנחנו לא מחלקים הרבה אופציות ובונוסים, אבל הם יודעים שלא יפוטרו. לכל דבר יש מחיר. אני מאציל סמכויות אני פועל על פי אינטואיציות ואני מחפש אנשים עם ערכים. המשכורות ששולמו למנהלים בארה"ב מרתיחות אותי. אנשים שנכשלו בתפקידם והזיקו לעסק הולכים הביתה עם חבילות שכר של עשרות מיליוני דולר, במקום ללכת לכלא. הם לא יותר טובים ממיידוף". כשאתה פוגש לקוחות ששואלים אותך איפה כדאי להשקיע, מה אתה אומר להם? "אני אומר שאם הם רוצים עצה מדויקת, אחבר אותם עם המומחים שלנו לתחומים שבהם הם מתעניינים. אני אומר להם לפזר את תיק ההשקעות. כדאי להשקיע גם בנדל"ן, בסחורות ובזהב. ואני לא אוהב זהב". מדוע אתה לא אוהב זהב? "זה עניין אישי ורגשי. למסחר בזהב יש תחושה של משהו מהעבר. אני יודע שהמשפחה שלנו נהגה לסחור בזהב, וכסוחר או כבעל עסק למסחר בזהב, אני דווקא אוהב אותו. אבל להחזיק זהב כהשקעה, בתוך כספת, עבורי זה כמו להחזיק אג"ח ממשלתיות. גם אג"ח וגם זהב משלמות ריבית קרובה לאפס, ומבחינתי זה לא מתאים. אולי זו גישה שאימצתי כי למשפחה היה מזל שלא להסתבך במפולת האג"ח הממשלתיות של רוסיה בתחילת המאה ה-20. סבי הלך לשם ומכר את כל האחזקות ברוסיה. זה היה מזל טהור כי המשפחה לא איבדה כסף בכל המהפכה הרוסית. אישית אני כבר לא סוחר בנכסים, אז אני פחות קרוב למה שקורה בשוק". אנשים בכל זאת רוצים שתלחש להם משהו על האוזן. "אתה רוצה שמות? בבקשה: כיום כדאי להחזיק מניות של חברות בינלאומיות, חברות שמוכרות בכל העולם ובמיוחד במזרח. יש די הרבה חברות שווייציות כאלה, כמו נסטלה, אבל גם חברות אמריקאיות כמו ג'ונסון אנד ג'ונסון ופייזר. לדעתי, ענפי הטכנולוגיה יניבו תשואות טובות כי העולם נהפך ליותר ויותר היי-טקי. אני רואה את הילדים שלי משחקים כל היום במחשב ובטלפונים הסלולריים שלהם, ואיך הם מתקשרים ביניהם. הם כבר לא משתמשים בטלפון - הם עושים הכל באינטרנט". האם יש לך עמוד בפייסבוק? "מישהו פתח עמוד מזויף שלי, ונכנסתי לבדוק מה זה, ואז יצרתי עמוד אמיתי. אבל אני לא חושב שנכנסתי לפייסבוק בשנתיים האחרונות. אני לא יודע כמה חברים יש לי. אני חושב שפייסבוק ורשתות דומות פתוחות לחקירות של המשטרה ושל שירותי בטחון, ואני לא אוהב שעוקבים אחרי. אני מקפיד מאוד לשמור על החיים הפרטיים שלי ושל משפחתי. "מבחינתי, ככל שאנחנו פחות בולטים, כך עדיף לנו. מדוע? ראשית, אני לא רוצה שהילדים שלי יהיו מוקפים ב-40 שומרי ראש, זה לא אורח חיים נכון. שנית, יש גם אנשים שלא אוהבים אותנו. בעבר, כשפורסמו סיפורים איומים על המשפחה בעיתונות, היה אפשר לעשות משהו. כיום הכל עולה לאינטרנט וליוטיוב, ואנחנו לא יכולים לעשות הרבה. יש שם סיפורים מופרכים, איומים". איך אתה מחלק את זמנך בין עסקים ופנאי? "אני מבלה 90% מהזמן שלי בחשיבה על העסקים, אבל אני לא חייב להיות במשרד כל הזמן. העבודה והתחביבים שלי מגוונים, יש לנו גם את עסקי היין במדינות רבות, ואת חוות הגבינות. אני מוצא את עצמי מבלה זמן רב בהרבה ארצות ובהרבה מקומות, ועוסק בהרבה תחומים. וכמובן שאני אוהב את הזמן שלי". הברון מכור לספורט: הוא לא רץ או שוחה, לא רוכב על אופניים ולא מבקר בחדר כושר, אבל אוהב אדרנלין: יש לו צי של סירות מפרש תחרותיות - מהסוג שמיועד להקיף את העולם - והצוותים שלו זוכים בפרסים ובמקומות ראשונים; הוא אוהב לצוד ("אני צד הכל, באפריקה ובאירופה. זה ציד וגם שמירה על החיות באותו זמן, כי אלה מקומות שבהם צריך לצמצם אוכלוסיה מסוימת"); הוא נוהג במכוניות המרוץ של פרארי מפורמולה 1, שאותן הוא רוכש לאחר שהקבוצה הרשמית מקבלת כלי רכב חדשים; פעם בחודש הוא נוהג לקחת את אחת המכוניות לסיבוב במסלול מרוצים, ונוסע במהירות של 350 קמ"ש. הוא רוכב על אופנועי מרוץ; והוא עוסק בסקי תחרותי - סבתו היתה הראשונה שייסדה כפר נופש לעשירים בעיירה הצרפתית מז'ב, והוא מגיע לשם כדי לגלוש ולנהל את המלונות שבבעלותו. כשהברון רוצה לנקות את הראש, הוא עולה על מסוק פרטי, שעליו מוטבע סמלה של משפחת רוטשילד, וטס למעגן של סירות המרוץ על החוף האטלנטי. "אני אוהב מהירות. אין עצם אחת בגוף שלא שברתי". הם כאן כדי להישאר קבוצת אדמונד דה רוטשילד פועלת בישראל מאז 1999, והיא מציעה ללקוחות הישראלים קרנות נאמנות וניהול תיקי השקעות. בעלי התפקידים העיקריים בקבוצה הם ג'ימי פינטו, יו"ר קבוצת רוטשילד בישראל; מיקי קליגר, מנכ"ל הקבוצה בישראל; ודורון כהן, המשנה למנכ"ל. זהו הגלגול הבנקאי השני של משפחת רוטשילד בישראל. אדמונד, אביו של בנג'מין, היה הבעלים של בנק כללי לישראל בע"מ, כיום UBank, אך הוא מכר אותו ב-1997. בית ההשקעות הישראלי, המעסיק כ-50 עובדים, מנהל כ-12 מיליארד שקל, ומתמחה בהשקעות מעבר לים. לצורך מתן שירותים אלה, הוא נעזר ב-20 דסקים נוספים בעולם, המפעילים מחלקות מחקר, מיקרו ומקרו. בקבוצת רוטשילד העולמית מנוהלים בסך הכל כ-110 מיליארד דולר. ברוטשילד מייחסים חשיבות רבה למוניטין של הקבוצה ולכך שהשם מתקשר בצורה אינטואיטיבית לפילנתרופיה ולכסף. כל עובד חדש מקבל ספר ובו הסבר על תולדות המשפחה וזיקתה לישראל, וצופה בסרטון על אודותיה כדי להבין את ההיסטוריה הענפה שלה. בית ההשקעות נחשב לבעל זיקה מקומית חזקה, למרות היותו זר, בין השאר בזכות הוותק שלו ובזכות העובדה שגם בשנים הקשות לכלכלה העולמית בכלל ולמקומית בפרט, מעולם לא נשקלה האפשרות לעזוב את ישראל. בכך מעביר בית ההשקעות את המסר, שאם רוטשילד נוכח פה יותר מ-120 שנה, הוא יישאר בישראל לעוד 120 שנה לפחות. 10 דברים שלא ידעתם על משפחת רוטשילד 1. שם המשפחה המקורי היה ככל הנראה הרץ, אך במאה ה-16 היה מקובל לכנות יהודים על שם ביתם, ובמקרה של רוטשילד "הבית עם המגן האדום" (צום רוטן שילד). בני המשפחה המפורסמים גדלו בבית עם שם ציורי פחות - "סיר חימום" (הינטר-פפאן), אך נותרו עם השם הקודם - גם לאחר שכבר עברו לבית מרווח יותר "עם המגן הירוק" (גריננשילד). 2. למשפחה, שהועלתה לדרגת אצולה, סמל משפחה כיאה למעמדה. מוטו המשפחה, Concordia, Integritas, Industria (הרמוניה, יושרה, יזמה) - נמצא בתחתית סמל המשפחה, שבו נראה אגרוף קמוץ המחזיק חמישה חצים המסמלים את חמשת בניו של מאייר אמשל רוטשילד, שנורו כל אחד לארץ אחרת. הסמל הוא אזכור לפסוק "כחצים ביד גיבור כן בני הנעורים" שלקוח מתהילים קכ"ז - ומעיד גם על הקשר החזק של המשפחה ליהדות, שעטנז שאינו שגור בהיסטוריה של אירופה. 3. האחים לבית רוטשילד נחשבים, בצדק או שלא, לממציאי האג"ח המודרניות, שאיפשרו לממשלות לקחת הלוואות ענק מהציבור, ולציבור להשקיע יחסית בקלות בממשלות. 4. משפחת רוטשילד הקפידה במשך שנים למנוע מנשות המשפחה מעורבות בעסקים, ובהסכמים בין השותפים מודגש כי בנות המשפחה, בעליהן וילדיהן אינם זכאים לערער על חלקם בירושה או לקבל אחזקות בחברה. החלטה זו נבעה, בין השאר, מהרצון לשמור את השליטה בעסק בתוך המשפחה. מסיבה זו גם עודדו נישואים בתוך המשפחה. 5. ב-1810 גייס מאייר אמשל את הכספים הדרושים לאמנציפציה של יהודי פרנקפורט, שהתאפשרה תחת השלטון הצרפתי. 6. ליונל דה רוטשילד היה היהודי הראשון בפרלמנט הבריטי, והושבע ביולי 1858 - 11 שנה לאחר שנבחר לראשונה. העיכוב נבע מסירובו של ליונל היהודי להישבע בברית החדשה ולהסיר את כיסוי הראש שלו. רק משהותר לו להישבע בתורה עם כיסוי ראש, התאפשר מינויו לפרלמנט, שסלל את הדרך ליהודים אחריו. 7. במשפחת רוטשילד גדלו הרבה חובבי וחוקרי זואולוגיה, ולכן קרויים על שמם לא פחות מ-153 מיני בעלי חיים. 8. למשפחה כמה יקבים ידועים ומצליחים, שהמפורסמים בהם הם שאטו לאפיט, המוביל את ראש סיווג יינות בורדו מ-1855, ושאטו מוטון רוטשילד. 9. שפחת רוטשילד שימשה פטרונית לאמנים רבים, חלקם מפורסמים. עם האמנים שהקדישו לרוטשילדים למיניהם יצירות נמנים הסופר הצרפתי אונורה דה בלזק, המשורר הגרמני היינריך היינה, והמלחינים פרדריק שופן הפולני וג'ואקינו רוסיני האיטלקי. 10. למשפחת רוטשילד אזכורים רבים בספרות, בין אם בשם היצירה, כמו סיפורו של צ'כוב "כינורו של רוטשילד", או בשם הדמות, כבספרי בלזק. אזכורים כאלה קיימים גם לא מעט בספרות נאצית, או בהקשרים אנטישמיים.

Novell Sale May Fall Through: Reuters | Linux

Novell Sale May Fall Through: Reuters | Linux

It’s unlikely that anybody in the industry needs three anonymous Reuters sources to tell them that NetWare has been the donkey on the bridge holding up the sale of Novell for lo the six months the company’s been in play.

Everybody has known for years and years that that thing has been an albatross around Novell’s neck. Heck, if Novell had been able to solve its NetWare problem it wouldn’t have bought SUSE Linux.

• AUGUST 26, 2010

Innovative Israel Failing To Grow High-Tech Start-Ups

• Article
• Comments (12)

more in Tech »

By SARA TOTH STUB

Jerusalem
Israel's inability to turn its high-tech start-ups into mature companies that remain in the country is causing concern for both the industry and the government.
While Israel boasts the most high-tech start-ups per capita in the world, over the past decade a tendency has emerged whereby the majority of successful ones are acquired by or merged with larger foreign companies. This occurs before the Israeli companies have the chance to grow into substantial independent firms that can provide local jobs and encourage the development of management skills.

View Full Image

SolarEdge Technologies

One firm facing the challenge of getting later-stage funding is SolarEdge, which makes technology for photovoltaic solar panels. 'We want to build a global company,' says one of the company's founders.
------

A number of factors contribute to this, including a lack of later-stage funding, a shortage of local management skills and culturally ingrained short-term thinking, analysts and chief executives of high-tech companies say.
"They tend to exit as soon as possible to get some sort of return. They don't have the patience or confidence to grow to the next level," says Eldad Tamir, chief executive of Tamir Fishman Group, a Tel Aviv investment house that also engages in venture capital.
Gal Trifon, CEO of digital-advertising company MediaMind Technologies Ltd., which raised $57.5 million in an initial public offering in early August, says finding enough funding and building a corporate structure was difficult and required a lot of patience. "It would have been easier to sell," he says.
Without more big companies and international investment in local high tech, Israel risks not capitalizing fully on, or even losing, its innovative edge, which is a backbone of the local industry. Israel has few natural resources, and its main asset is human capital and innovation, says Yoram Tietz, managing partner of Ernst & Young Israel.
Israel's high-tech industry, which includes the software, medical-device, electronic-device and advanced-mechanical sectors, made up about 15% of the country's $200-billion-a-year gross domestic product in 2009, and 40%, or $35 billion, of its exports, according to the Ministry of Finance.
""There are weaknesses in the model; we don't have the whole ecosystem to grow companies in Israel," says Eugene Kandel, head of the National Economic Council, a division of Prime Minister Benjamin Netanyahu's office, which is studying the issue. "We need at least a small part of our start-ups to turn into big companies and stay in Israel."
Mr. Kandel says Israel has 3,800 start-ups. But according to the Israel High Tech Industry Association, a trade association for the high-tech and venture-capital sectors, it has only four technology companies with market capitalizations of more than $1 billion. Such statistics give rise to two questions: What makes Israel so innovative? And why can't companies there grow?
Saul Singer, co-author of the 2009 U.S. best seller "Start-Up Nation," says the innovation required for start-ups is natural to Israelis who, in a small country surrounded by enemies, are used to taking risks, facing adversity and making decisions amid ambiguity.
"Israelis have always been good at turning adversity into a source of creative energy," Mr. Singer told The Wall Street Journal in an interview. "The country is a start-up. It took a lot of drive and innovation just to survive in Israel."
Entrepreneurs identify two main obstacles to companies growing bigger: a lack of later-stage financing and a paucity of managerial talent.
The roots of the financing problem lie in the sector's origins in the 1990s, analysts say, when it was backed heavily by venture capital that focused mainly on early-stage investment and put pressure on entrepreneurs to sell their companies to ensure a return on that investment.
CEOs say that while they would prefer to stay headquartered in Israel to take advantage of the local culture of innovation, not selling to a foreign company is dependent on getting later-stage funding, either through venture capital or an IPO
"Late-stage funding is barely available for this industry," Mr. Kandel says.
One company facing such a challenge is SolarEdge Technologies Inc., founded in 2006 by three veterans of an Israeli military laboratory, and which makes technology for photovoltaic solar panels. Like many of their peers, the founders say Israel is the best place for innovation and engineering talent. The company has received $34 million in funding from a combination of private venture capital and GE Energy Financial Services, and a month ago began a search for new funding to tide it over until an IPO, which is at least a year away. It expects 2010 to be its first cash-flow-positive year, with $30 million in revenue; expected revenue for 2011 is $65 million.
"We don't want a big player to buy us out," says Lior Handelsman, one of SolarEdge's founders and vice president of product strategy and business development. "We want to build a global company."
But venture capital—which has been of major importance despite its limitations—also isn't what it was. In 2009, Israeli high-tech companies raised $1.12 billion in venture capital, the lowest amount since 2003, according to the IVC Research Center, which publishes data on the industry. The industry raised $2.07 billion in 2008 and $1.76 billion in 2007, the center said.
"The VCs are almost dried out," says Inon Beracha, who founded Ceragon Networks Ltd. in 1996, and who says he doubts he would get funding today like he did back then. Ceragon began with venture funding from the founders of RAD Group, a collection of companies in the network and telecommunications fields.
Compounding this problem, local institutional investors have largely stayed away from venture-capital investment, allocating an average of 0.2% of their portfolios to it, as opposed to an average of 2.5% for U.S. institutional investors, according to the finance ministry.
Mr. Kandel, of the National Economic Council, says the government should team with the private sector to create late-stage venture-capital funds to address this problem, much as it invested $100 million in early-stage venture funds through the Yozma program in the 1990s.
In that program, the Israeli government partnered with foreign venture funds to create 10 venture-capital funds for the high-tech sector. Michael Eisenberg, a general partner in Benchmark Capital's Israel office, credits Yozma with creating Israel's venture-capital industry and has called for a similar government program dedicated to late-stage capital.
The cabinet recently approved policies to encourage the development of larger high-tech companies, including tax incentives to companies that stay in Israel and to Israeli companies that buy or invest in smaller local start-ups. The cabinet also approved the creation of a safety net to encourage local institutional investors to participate in venture capital. The safety net would allocate 200 million shekels ($52 million) annually to reimburse qualified institutional investors for part of their losses in venture investments, the finance ministry said. The proportion of reimbursement hasn't been established.
The government hopes the safety net will help raise the average amount of portfolio money that institutional investors dedicate to venture capital to 2.5%, a finance ministry official says. The plan also includes measures to encourage that innovation continues, such as bringing retired high-tech professionals to teach in high schools, establishing more cooperation between university laboratories and the corporate world, and offering financial incentives to Israeli researchers returning from abroad.
CEOs of several high-tech companies aiming to keep their headquarters in Israel say the government's plan seems to be on the right track, but that it doesn't do enough to increase significantly the availability of late-stage funding.
The government's safety-net plan for institutional investors is only a first step in creating more late-stage capital, Tamir Fishman Group's Mr. Tamir says. "The good news is that people are aware. Whether or not that will solve it or not remains to be seen," he says.
It's also in the interest of the local venture-capital sector to focus on expanding companies in Israel rather than creating early exits, says Aaron Mankovski, managing general partner of Pitango Venture Capital and chairman of the High Tech Industry Association.
"It's not just for the sake of Zionism," Mr. Mankovski says. "To get a good price in a merger or an initial public offering, you need a larger company today." Unlike in the late 1990s, acquiring companies don't want to buy just an idea or technology, but want an organization with management and a proven business record. The amount of revenue a company needs in order to go public today on the Nasdaq Stock Market is about $100 million, he says, up from $50 million 10 years ago.
Another challenge is finding qualified managers, industry and government officials say. Ori Hadomi, CEO of Mazor Surgical Technologies, says his company, which produces medical robotics for the global market, is still headquartered in Israel and trades on the Tel Aviv Stock Exchange, but runs its marketing and product management out of an office in the U.S., where Mr. Hadomi has recently relocated. The company tried to hire people for such jobs in Israel, "but we couldn't find them," Mr. Hadomi says. "We really lack a professional marketing and sales culture."
Many CEOs see Israel's problem as one of critical mass. More large companies developing there would develop local managerial talent. But the lack of such talent stops such companies from developing. Israel needs to be seen as not just a hub for innovation but as a center for business development, they say.
They also say developing a number of large high-technology companies in Israel is crucial in being able to draw more investment to the country and raise the level of corporate managerial skills.
Mr. Netanyahu said in a speech at the conference of the High Tech Industry Association in Jerusalem earlier this summer that it is a priority for the government to help develop large Israeli high-tech companies to keep the industry sustainable for the long term.
"We're not resting on our laurels," Mr. Netanyahu said in the speech. "We want to create a structure both of ideas and people and money that encourages these ideas to develop into actual companies, into products and services that stay in Israel."
Mr. Netanyahu's concern for the high-tech industry recently led to eight months of meetings between his office and finance ministry officials, to develop, with the input of high-tech industry leaders, a plan to address the sector's weaknesses, Mr. Kandel says.
One measure that could lead to more companies staying in Israel is raising foreign investors' awareness of locally listed companies, says Ester Levanon, CEO of the Tel Aviv Stock Exchange, which lists about 130 high-tech companies. This would draw more foreign investment, which in turn would allow for more local IPOs and higher valuations, giving start-ups that aren't big enough for the Nasdaq an alternative to selling out to a larger international company, she says.
To raise awareness internationally, the exchange is developing a plan to subsidize two years of coverage of Israeli high-tech companies, with four reports a year by an international investment-research company, Mrs. Levanon says. "In order for companies to survive on the stock exchange, they need analysts. That's crucial for companies," she says.
Mrs. Levanon says the exchange is considering adding another index that caters to small to medium-sized high-tech companies. A new index would encourage more of these companies to list in Tel Aviv rather than on smaller start-up oriented indexes abroad. "I don't believe it makes sense to list in London or Toronto when there is a high-tech sector in Tel Aviv," she says.
But if the problems of financing and management skills can be solved, there is still a more basic issue to address: the mindset of the Israeli high-tech sector itself. "Everyone who sells a company is a hero in Israel," says Mr. Beracha, now CEO of PrimeSense Ltd. a maker of 3D-sensing technology. This stems in part from a culture of short-term thinking that has come to pervade Israel, a young country dealing with a constantly volatile political and security situation, local analysts and CEOs say.
"Israelis act before they plan because you can never know what will happen tomorrow," says Mazor's Mr. Hadomi, speaking the day after one Israeli soldier, at least three Lebanese soldiers and a Lebanese journalist were killed in an exchange of fire on the Israeli-Lebanese border.
No one doubts that the sales of Israeli start-ups over the past 15 years have boosted Israel's economy and helped put it where it is today, with a positive foreign-investment balance. Since 1998, Israel has drawn $70 billion in foreign direct investment, according to Ernst and Young Israel. The country's economy weathered the global economic crisis well, reporting 0.7% growth in gross domestic product in 2009, according to Israel's Central Bureau of Statistics. Unemployment in May, the most recent month for which figures are available, was 6.5%, and in late July the Bank of Israel raised its key interest rate 0.25 percentage point, to 1.75%, to combat inflation and rising housing prices.
"We don't want to mess with success," Mr. Kandel says, saying innovation and the selling of start-ups will probably always play an important role in Israel's economy. "But while we were quite successful, this was not necessarily a sure win, and it's not necessarily going to stay that way unless we stay ahead of the curve."
He would just like to see 1%, or 30 to 40, of Israel's 3,800 start-ups grow into global companies based there.
But not everyone is swayed by a perceived need to build big companies. Mr. Singer, the author, calls all the talk in the sector about trying to build bigger companies "Nokia-envy," referring to the Finnish phone firm. He says Israel perhaps just isn't suited to developing big companies and that it may be better off concentrating on start-ups.
"The lack of patience, lack of respect for authority, lack of planning, chutzpah—whatever you want to call it—are things that make us good at start-ups but don't make us particularly good at big companies," he says. "We need to appreciate the importance of start-ups in the global economy, and if we can build bigger companies along the way, well, that's nice too."

• 
  

The curious case of a Cairo synagogue

The curious case of a Cairo synagogue | Al-Masry Al-Youm: Today's News from Egypt "

The first sign says it's a National Democratic Party (NDP) office. Another establishes it as a Ministry of Social Solidarity local unit. A third sign claims it belongs to "El Wayli Kindergarten." But really, the building is a synagogue, a Jewish house of worship. More in link above

'Accepting Palestinians into Israel better than two states' Rivlin (haaretz) 29th April 2010

Knesset Speaker Reuven Rivlin said Thursday that he would rather accept Palestinians as Israeli citizens than divide Israel and the West Bank in a future two-state peace solution.

Speaking during a meeting with Greece's ambassador to Israel Kyriakos Loukakis, Rivlin said that he did not see any point of Israel signing a peace agreement with the Palestinian Authority as he did not believe PA President Mahmoud Abbas "could deliver the goods."

Referring to the possibility that such an agreement could be reached, Rivlin said: "I would rather Palestinians as citizens of this country over dividing the land up."
Advertisement


Late last year, Rivlin said in a Jerusalem address that Israel's Arab population was "an inseparable part of this country. It is a group with a highly defined shared national identity, and which will forever be, as a collective, an important and integral part of Israeli society."

In a speech given in the president's residence, the Knesset speaker called for a fundamental change in relations between Jews and Arabs in Israel, urging the foundation of a "true partnership" between the two sectors, based on mutual respect, absolute equality and the addressing of "the special needs and unique character of each of the sides."

Rivlin also said that "the establishment of Israel was accompanied by much pain and suffering and a real trauma for the Palestinians," adding that "many of Israel's Arabs, which see themselves as part of the Palestinian population, feel the pain of their brothers across the green line - a pain they feel the state of Israel is responsible for."

"Many of them," Rivlin says, "encounter racism and arrogance from Israel's Jews; the inequality in the allocation of state funds also does not contribute to any extra love."

Israel is sliding toward McCarthyism and racism By David Landau

"In every generation a man is to consider himself as if he personally experienced the Exodus from Egypt." That is the central message of the Haggadah, of the seder night and indeed of Passover itself - the Festival of Freedom.

The message isn't necessarily confined to the experience of the Hebrew slaves, who were delivered from bondage. The entire epic of the Exodus is meaningful. Our generation, in particular, the generation of renaissance and occupation, might do well to consider the narrative from the Egyptian perspective.

In other words, how does a society professing the noblest values toward the Other - "In the best of the land bring your father and your brothers to live," Pharaoh urges Joseph (Genesis 47:6); "the foundations of freedom, justice and peace," Israel's Declaration of Independence proclaims - how does such a society come to adopt policies of discrimination, persecution and endless conflict? "Let's double-cross them," the new pharaoh, the one who "knew not Joseph," says of his Jewish minority. "Or else they'll grow demographically, and when war comes, they'll side with the enemy ..." Sound familiar?
Advertisement

How, then, does a society morph in this way? The answer seems to be, inadvertently. Since last Passover, over the first year of Benjamin Netanyahu's prime ministership, Israel has slid almost inadvertently a long way down the slope that leads to McCarthyism and racism.

Inadvertently. That must be the explanation. Otherwise, how to explain the dismal fact that during this year a heinous travesty was perpetrated against Naomi Chazan - and the streets of our cities weren't seething with mass demonstrations? Major crossroads around the country were adorned with a literally Sturmer-like cartoon portraying this hitherto respected and distinguished woman, until recently a deputy speaker of the Knesset, who heads a fund that pours millions of philanthropic dollars into educational and civil, social projects in Israel - and thousands of decent people were not out there shouting, 'Fascism shall not pass!' One needn't like all of the organizations that Chazan's New Israel Fund supports to be outraged and disgusted and frightened by the style of the campaign that was mounted against her. (Full disclosure: I've lectured on occasion for the New Israel Fund.)

What's so depressing about the Chazan affair is not so much the crude brutishness of her adversaries as the limp impotence of the many people who tut-tutted - and did nothing. When this form of inadvertence descends on an enlightened society, it numbs and paralyzes. That, perhaps, is how to understand a recent academic discussion broadcast on Army Radio about the "Nakba Law." A noted jurist explained that a bill submitted by a group of MKs, slapping a three-year jail term on anyone mourning the Nakba ["the catastrophe," as the Palestinians see 1948 and after] on Independence Day was unlikely to get through the Knesset. Even if it did, she went on, it would probably be struck down by the High Court of Justice. The criminal code, she explained, was not the appropriate means to deal with "the problem." However, she added, completely matter-of-fact, a bill cutting off state funding from any local authority marking the Nakba on Independence Day would probably get through. Its curtailment of freedom of speech could be deemed proportionate. (A bill in this vein has since passed its first reading.) Not a word of reservation from this jurist or her interviewer, who himself is an academic lawyer. No value judgment. Just dry academic analysis.

Without making any ghastly comparisons, listening to this radio program, one found oneself thinking that in other countries where the regime steadily transformed from democratic to non-democratic, there must have been liberal-minded, gently spoken academics who provided meticulous, legalistic analysis of malevolent laws enacted against minorities.

As history, both ancient and more recent, teaches us, there is another vital component in the inculcation of a whole society with xenophobia. It's the big lie, repeated over and over until ordinary people inadvertently come to regard it as truth. "Go and worship your God," Pharaoh pretended to Moses, time after time. His own people no doubt believed him.

In our own case, this past year, Netanyahu has incessantly repeated his mantra that he's merely doing in Jerusalem "what all my predecessors have done for 43 years." The purpose of this pretense is to erase from the public mind, at home and abroad, the fact that two of his predecessors negotiated with the Palestinians and the Americans over dividing the city. The purpose, too, is deliberately to blur the hugely significant difference between building in the Jewish neighborhoods that have been developed over decades and forcibly inserting Jewish settlers into all-Arab neighborhoods like Sheikh Jarrah. The purpose, basically, is to obliterate any chance of implementing the "Clinton parameters" - Jewish areas to Israel, Arab areas to Palestine, Holy Basin to God [or an international consortium representing Him] and thus reaching a fair compromise on Jerusalem.

The demonstrations taking place on Fridays at Sheikh Jarrah offer some smidgen of hope that not everyone has been duped and silenced. The Naomi Chazan front was abandoned. The "Nakba Law" front was lost without a fight. The battle line in Israel's war of survival as a Jewish and democratic state now runs through the Arab neighborhoods of Jerusalem. There, alongside the few brave Israelis out demonstrating, the president of the United States has planted his pennant, too. Is that the line, at last, where Israel's decline will be halted?