Where Hannah Arendt went wrong By Shlomo Avineri haaretz.com

Where Hannah Arendt went wrong
By Shlomo Avineri haaretz.com
The Origins of Totalitarianism, by Hannah Arendt.
newly published in Hebrew as "Yesodot Hatotalitariut," translated from the English by Idith Zertal;
Hakibbutz Hameuchad Publishing House, 742 pages, NIS 118

In English, "The Origins of Totalitarianism" is available in hardcover from Schocken, with an introduction by Samantha Power, 704 pages, $37.50; in paperback from Mariner Books, 576 pages, $19.


Hannah Arendt's "The Origins of Totalitarianism," first published in 1951 (in English), has played a major role in shaping the way international affairs have been viewed, from the second half of the 20th century onward. Perhaps more than any other treatise, it has contributed to the way people with a liberal outlook have grappled with the totalitarian ideas and regimes of both the right and the left. To a large extent, this book entrenched the concept of totalitarianism and characterized this type of regime, stressing the shared characteristics of Nazism and Communism, despite the many differences between them.

The publication of the first Hebrew translation of this work, which entailed considerable effort because of Arendt's complex and sometimes unsystematic mode of writing, is an important and welcome event. It is
sometimes said that the reason the book was never translated earlier was because of the anger in Israel over her theory about the "banality of evil," as expressed in her book "Eichmann in Jerusalem" (1963).


Yet other books about totalitarianism also took a long time to come out in Hebrew: Karl Popper's "The Open Society and its Enemies," which was first published in 1945, was only translated into Hebrew in 2003; F.A. Hayek's "The Road to Serfdom" (1944 ) came out in Hebrew only in 1998; and "Totalitarian Dictatorship and Autocracy," by Carl Friedrich and Zbigniew Brzezinski (1956 ), has not yet been accorded a Hebrew translation. For understandable reasons, "The Origins of Totalitarian Democracy," by Jacob Talmon, then a professor of modern history at Hebrew University, came out in Hebrew shortly after the 1952 publication of the English edition.

This hasn't been some kind of evil conspiracy. Rather, there are objective difficulties with the translation of many important theoretical books, and the need is less than urgent because intellectual and academic circles in Israel, after all, have access to them in English. The absence of a Hebrew edition has not prevented lecturers at the country's universities from including Arendt's book on reading lists for students since the mid-1950s. Nevertheless, it will come as no surprise if the appearance of the Hebrew translation makes waves in the public discourse.

It is difficult to classify Arendt's volume on totalitarianism as a book on philosophy, history, political science or mass psychology. In fact, it is a treatise about the history of culture that is tremendous in its scope, and in this respect it is in the tradition of all-embracing works like Oswald Spengler's "The Decline of the West" or Arnold Toynbee's "A Study of History." Nevertheless, despite its eclectic character (or "hybrid" nature, as Idith Zertal, the translator and editor of the Hebrew edition, calls it in her preface ), to this day it offers the best insight into totalitarian movements and regimes.

After World War II, the West faced an intricate problem: While Nazism and Fascism had been defeated, this victory was made possible largely thanks to Stalin's Soviet Union. Before 1945, the war could be depicted as pitting the "free world" against the dictatorships of Hitler and Mussolini, but the strong-armed Communist takeover of Eastern Europe made it difficult to cling to this fiction.

Hannah Arendt -- like Popper and Talmon -- afforded the West the ideological infrastructure needed to see the Cold War not only as a struggle between two superpowers aspiring to world hegemony, but also as a continuation of the fight against totalitarianism as such, whether it comes from the right or the left. Arendt made a crucial contribution to that fight, and therefore her book -- which does not make for easy reading -- won tremendous popularity not only in academia but also among the general public. As happens in such cases, it is not entirely clear that everyone who cites the book has actually read it or thoroughly understood it (much as with Francis Fukuyama's "The End of History and the Last Man" and Samuel Huntington's "The Clash of Civilizations and the Remaking of World Order" ).

Arendt's primary contribution to the understanding of totalitarianism lies mainly in her contention that the totalitarian movements, both fascist and communist, provided an answer to the masses facing the disintegration of traditional European society, with its hierarchies, norms and accepted modes of behavior. Modernization and democratization, it emerges, did not in fact elevate "the people" but often, rather, the "masses" or the "mob" ? an observation already made by conservative writers like Jose Ortega y Gasset.

According to this perspective, fascism and communism were not a continuation of the historical dictatorships based on ruling classes or conquests. They represented a new kind of tyranny, nourished by the alienation spread by modern life. The individual, "the common man," is entirely cut off from moderating or restraining affiliations. He has nothing in his life but the idea that connects him directly, with no need of institutional mediation, to the movement and the leader.

Hence the mass marches and pageants -- whether in Nuremburg or in Red Square. Hence the intoxication from the stunning individual experience of marching together with tens of thousands of others to stirring music and flags waving. Hence, too, the creation of an intrusive bureaucratic machine, accompanied by a secret police force and concentration camps, with hierarchical and rigid discipline binding together a population with no other foci of identification. What enthusiastic belief does not do, fear will, and the combination of the two is tremendously powerful.

The cruel irony is that the totalitarian society really is a classless society that could therefore be headed by nonentities like Hitler and Stalin, who truly did represent the "people's will," as embodied in an indistinguishable mass, far more than their sophisticated and educated rivals. These leaders demanded total conformism in every aspect of life, from thought to dress, and therefore they excluded, and destroyed, minority groups. Blind loyalty to the populist leader also led to belief in his supernatural powers, and the absence of an effective opposition to his rule, even when the extent of his failure should have been clear to all.


Nazism and nationalism

Today we know far more about totalitarian regimes than Arendt did when she wrote the book. Thousands of studies have opened the Nazi regime's secrets to us, and many facts about the Soviet Union came to light (or were finally confirmed ) after its disintegration. Nevertheless, Arendt's descriptions are still read with great excitement, just as Arthur Koestler's novel "Darkness at Noon" still provides insight into the purge trials in Moscow, perhaps more than many learned treatises.

However, most of Arendt's book does not actually discuss totalitarianism. Of its three sections, only the last focuses on totalitarianism; the first two are entitled "Antisemitism" and "Imperialism." While the fact that Arendt was not a historian did not impair her analysis of contemporary totalitarian regimes, it did lead her to develop some problematic conclusions in the first two parts of the book, in which she discusses political developments in Europe in the modern period, mainly the emergence of racism and what she calls "the decline of the nation-state." The justified excitement over Arendt's profound insights into totalitarianism in the final section of the book are to a large extent responsible for the lack of attention paid to the other parts of the tome.

In the section on imperialism, Arendt devotes a chapter to the rise of the pan-German and pan-Slavic movements and, surprisingly, depicts them as evidence of the decline of the nation-state. However, historical research, like the statements of those selfsame "pan-" movements, indicates that they are clearly nationalist movements taken to the extreme. For instance, pan-Slavism was an expansion of Russian nationalism, aided by the national movements of other Slavic peoples (such as the Czechs, but never the Poles ). And German nationalism at its most extreme was not satisfied with the unification of Germany. The pan-German ideology saw itself as the clearest expression of German nationalism, and therefore saw the Volksdeutsche -- ethnic Germans living in other Eastern Europe countries -- as an integral part of the German people and the Third Reich.

To argue otherwise means overlooking and missing the historic connection between Nazism and its roots in the extreme wing of German nationalism. Associating the "pan-" movements with the decline of the nation-state also brings Arendt to her problematic placement of modern anti-Semitism in the fabric of European history.

Her key statement on this issue, which pervades her entire discussion of anti-Semitism, is that "modern anti-Semitism grew in proportion as traditional nationalism declined, and reached its climax at the exact moment when the European system of nation-states and its precarious balance of powers crashed."

There is no historical support for this contention, and research shows that the opposite is true: It was the rise of the modern nation-state, and the challenges it faced, that led to the sharp increase in anti-Semitism. As Zeev Sternhell has shown, the rise of integral nationalism at the end of the 19th century in France was channeled in the Dreyfus affair into extreme anti-Semitism, and studies by George Mosse and Peter Pulzer indicate a similar link in Germany and Austria.

Moreover, and this is totally missing from Arendt's account, the rise of aggressive anti-Semitism in Eastern Europe is directly connected to the rise of nationalist movements and nation-states there. As nationalism thrived and achieved its political aims in Romania, Hungary, Poland and Lithuania, anti-Semitism increased when the nationalist movements had to confront the existence of a relatively large Jewish minority in their territories. Apart from a discussion of Russia, where Arendt's analyses are riddled with her problematic view of pan-Slavism as an expression of the failure of Russian nationalism, Eastern Europe is absent from Arendt's discussion. This raises the following very big question: How is it possible to discuss modern anti-Semitism while ignoring what happened to the most sizable Jewish population, which was in Eastern Europe?

A more comprehensive examination of Arendt's theory concerning the rise of anti-Semitism in the parts of Europe she does discuss (mostly Germany and to a certain extent France ) confronts the reader with yet another problematic conclusion: that the Jews, through their financial and banking activities, played a crucial role in the rise of the absolute monarchies and the modern nation-state. Critical readers cannot help but ask themselves what exactly is going on here, and where these views are coming from.

The answer is clear: Arendt, who explicitly acknowledges that she is not a historian, is talking about the role played by the "court Jews," mainly in the 18th century, in the courts of some German princes. At the same time, she is basing her argument on Jewish bankers' involvement in the development of the banking system in the 19th century. No one disputes this. The problem is that Arendt generalizes from these historical findings to draw conclusions about the place of "the Jews" in European history, while entirely ignoring the fact that most of the Jews -- even in the German states -- were neither court Jews nor financial advisors to princes, but rather small traders and shopkeepers.


'No poor Jews'

As Arendt would have it, there were no poor Jews living on the margins of European society, managing to live with difficulty and without political and civil rights. As Arendt would have it, "the Jews" were all bankers, financiers, court Jews and privileged, or in her generalizing language: "The Jews had been purveyors in wars and the servants of kings." Not some individual Jews, but "the Jews."

Moreover, Arendt seems to be unaware of a major fallacy in her account of the Jews' role in the rise of absolute monarchies and the modern nation-state: Several of these countries had few or no Jews living in them at the time of their emergence as modern nation-states.

France emerged as the major European absolutist monarchy under Louis XIV when hardly any Jews lived there. In England too, a modern state took shape toward the end of the 18th century in the wake of the industrial revolution, but very few Jews lived there at that time either. As for Spain, an absolutist state par excellence, the Jews had been expelled during the period when the Spanish absolute monarchy was being consolidated.

The ahistoricity so blatantly visible in these theories is accompanied by other generalizations that do not stand up to scrutiny. According to Arendt, "the Jews" always supported the governments in power in whichever country they were living, but the truth is that the number of Jews in the revolutionary, liberal and socialist movements was far greater than their representation in the overall population. "The Jews," continues Arendt, were responsible for the hatred felt toward them because of their communal seclusion, their non-involvement in politics, their concern solely for themselves and their non-participation in social and class struggles.

The point is that one can argue precisely the opposite, that it was the disproportionate prominence of Jews in politics -- especially liberal and socialist politics -- that gave rise to anti-Semitic criticism. Examples range from Karl Marx and Eduard Bernstein in Germany to Ferdinand Lassalle in France; Jews were also heavily involved in the Communist revolutions in Bavaria and Hungary after World War I, and clearly in the Soviet revolution. Indeed, this was one of the classic anti-Semitic canards of the 19th century and of the Nazis in the 20th. But there is no mention of any of this in Arendt's analysis.

Equally astounding is the fact that in a nearly 200-page discussion of anti-Semitism in Germany, Arendt never mentions the writings of some of the chief anti-Semites: Wilhelm Marr, Eugen Duehring and Heinrich von Treitschke. (While not discussed in the text, Duehring is, however, mentioned in a footnote, though his Christian name is misspelled. ) Nor is there any mention of the fact that the German student fraternities, the Burschenschaften, were a hotbed of anti-Jewish activity at the start of the 19th century, with the rise of German nationalism during the Napoleonic wars. As for the anti-Jewish statements by Johann Fichte, the major philosophical precursor of German nationalism -- not a word.

The absence of these works and developments from discussion is all the more surprising because these are figures whose books resonated greatly among the German public -- in fact, it was Marr who coined the term "anti-Semitism." Nor is there any mention of Richard Wagner's "The Jew in Music." Just as Arendt does not discuss the Jews themselves (apart from court Jews and bankers ), so the anti-Semites do not really appear in her treatise. This is presumably due to the fact that had she mentioned them, it would emerge that the anti-Semitic criticism of the Jews was very different from what Arendt claims it to be: Anti-Semitic propaganda maintained, for example, that Jews, in their revolutionary activity, were undermining the existing political order or that they were "contaminating" the purity of the German culture or race. These aspects of anti-Semitic accusations against the Jews are absent from Arendt's account.


One of the problems with Arendt's historical analysis is that she bases her views not just on balanced, well-respected research, but also on the writings of Nazi historians such as Walter Frank, whom she cites often and without reservation. Frank, who headed the Reich Institute for the History of the New Germany, was responsible under Nazi rule for "cleansing" the German universities not only of Jewish lecturers but also of books written by Jews. Citing Frank, who committed suicide after the fall of the Third Reich, as a historical source regarding the role of the Jews in German history is problematic, to say the least.

Arendt also demonstrates a shallow historical understanding of Benjamin Disraeli. Rightly, she says there are racist elements in his novels and speeches, and it is appropriate to link him to thinkers like Arthur de Gobineau and Houston Stewart Chamberlain. Yet there is a difference: Gobineau and Chamberlain wanted to exalt the white race as supreme and justify European dominance of "inferior" races. But while Disraeli glorifies the oppressed and humiliated Jews and depicts the Europeans as intellectually inferior, this is protest racism by the humiliated, much like the black racism of Frantz Fanon, Malcolm X and James Baldwin. All racism is despicable, but there is room for distinctions.


'The oriental mob'

Bearing all this in mind, readers of "The Origins of Totalitarianism" will perhaps not be surprised by several strains of thought that appeared later in "Eichmann in Jerusalem." Nevertheless, they might be surprised by the way Arendt described the atmosphere at the Eichmann trial in a letter to German philosopher Karl Jaspers: "My first impression: On top, the judges, the best of German Jewry. Below them, the prosecuting attorneys, Galicians, but still Europeans. Everything is organized by a police force that gives me the creeps, speaks only Hebrew, and looks Arabic ... And outside the doors, the oriental mob, as if one were in Istanbul or some other half-Asiatic country."

Nevertheless, it would be wrong, even wicked, to see Arendt as a person tainted by Jewish self-hatred. She was a proud Jew and a courageous fighter against anti-Semitism and totalitarianism, which is why she wrote this book. Yet as she herself would acknowledge, sometimes victims internalize the criticism aimed at them by their enemies. And indeed, though her book contains echoes of anti-Semitic stereotypes and accusations, Hannah Arendt is by no means a self-hating Jew. On the contrary, she comes across as a victim of anti-Semitism, in what is perhaps one of its cruelest, and most insidious, forms. There are tragic aspects to this monumental treatise, demonstrating just what anti-Semitism can sometimes do to the most brilliant of Jewish minds. This tragedy is painful and distressing -- and far from banal.

Prof. Shlomo Avineri's most recent book is "Herzl," published in Hebrew by Zalman Shazar Center Press.

Journalist Yeshayahu Ben Porat dies at 80

Tuesday I went to Shivaa of Sheike, Illa I discovered is his daughter and Lilo is the sweet grandaughter. They are my friends in Yaffo.
12:03 , 11.11.07 from Ynet:
Farewell Ben Porat. 1927-2007 Photo: Israel Sun

Journalist Yeshayahu Ben Porat dies at 80

A prominent figure in the Israeli media and one of Yedioth Ahronoth's senior commentators, Ben Porat succumbed to cancer at 80. 'He was an icon,' says Yossi Beilin
Merav Yudilovitch
Yeshayahu Ben Porat, one of the Israel's veteran journalists, died of cancer Saturday. He was 80-years-old.

Ben Porat was also a prominent figure in Yedioth Ahronoth, and one of the newspaper's senior commentators. "He wasn't just a well known figure in the paper, he was a one-man-establishment… he broke too many stories to count and was an outstanding journalist," said his long-time colleague Motti Kirschenbaum on Sunday.
Born in 1927 in Vienna, Ben Porat came to Israel in 1945 and started his journalistic career in the 1950s, when Yedioth Ahronoth sent him to be the paper's Paris corresponded. Ben Porat soon found himself working for Paris Match and Europe 1 Radio, and he became one of the leading media figures in Paris in those days.
"He was a broad-minded person of extreme journalistic integrity. His death is a serious loss to Israeli journalism and I am very saddened by it," MK Ahmad Tibi (United Arab List-Ta'al), who was interviewed by Ben Porat in the 1990s, told Ynet.
"Ben Porat's name was synonymous with the modern and bohemian Israel of the 1960s," said Meretz-Yahad Chairman MK Yossi Beilin, adding "he was a brilliant, curious intelligent man and a gifted interviewer. He was an icon."
Yeshayahu Ben Porat's funeral will be held in Kibbutz Einat on Monday.

Yigal Alon 1980 First Publication from Haaretz

ושוב ויתרתי. אלא מה
ערב מותו ב-1980 סיפר יגאל אלון, מריר וכעוס, איך החמיצה ישראל את המנהיג שהיתה ראויה לו. בסדרת ראיונות מוקלטים שנועדו לגניזה, הביע המצביא הדגול של תש"ח את דעתו על כל מי שעמד בדרכו. במיוחד על יריבו הגדול, דיין. פרסום ראשון
מאת אמיר אורן

רגע גורלי אחד, ב-31 במאי 1967, מזקק את ההחמצה הגדולה של יגאל אלון. הרקע הכללי ידוע: אלון, שר העבודה בממשלת לוי אשכול, משתהה מדי בביקור בלנינגרד ומאחר לחזור ארצה בשיאו של המשבר שלפני המלחמה. תיק הביטחון עמד להילקח מאשכול ולהימסר למשה דיין. במאמץ לבלום את דיין מציעים בכירי מפא"י - זלמן ארן, גולדה מאיר ושאול אביגור - למנות את אלון לשר ביטחון.

אלון הוא, כתיאורו העצמי, מי שהיה הגנרל הצעיר של תש"ח, עם "שיא הגלורי" של מלחמת השחרור, החושש פן "יתקבל רושם שאשכול כבר אינו עומד על רגליו ויש כבר אלוף שחותר למשרה". הוא מתמהמה, ממתין להסכמת אשכול ולא לוחץ לפתוח במלחמה בהרכבה הקיים של הממשלה. לשמע מינויו הקרוב של אלון מביע הרמטכ"ל המתמוטט יצחק רבין שמחה ואלופים שאינם מאוהדי דיין, דוגמת אריאל שרון, מזדרזים להעביר לו מסרים. כפיצוי יוחזר ח"כ דיין לשירות צבאי פעיל, יהיה אלוף פיקוד הדרום ויגרום בכך לסילוק האלוף המכהן, ישעיהו גביש.

מתבזבזים יום ויומיים ואז הכל מתהפך: מזכירות מפא"י, "להקת אווזים, מאבדי עשתונות, בוגדים באשכול מבית", בלשונו של אלון, קורסת לנוכח הלחצים. דיין שר הביטחון, מנחם בגין בממשלה, הסדר הישן מזדעזע. על סף הזכייה הגדולה, אלון מפסיד. שוב, ולא בפעם האחרונה.

"לרגע אחד התלבטתי", סיפר אלון, "אם להתפטר מהממשלה וללכת לחזית. אשכול היה מוכן למנות אותי לאלוף פיקוד הדרום. ראיתי לנגד עיני את שייקה גביש, תלמידי, היה אצלי מג"ד בפלמ"ח. חשבתי לעצמי מדוע לנהוג כעדת ציפורים שאינם בונים קן, מתנחלים בקן שבונה ציפור אחרת. בשבילי התהילה שלי, ידעתי שזה ניצחון נוסף, אבל הכל היה ערוך, מתוכנן, כל מסלולי ההתקדמות, פקודות מבצע, לבוא ולדחוק אותו הצדה מפני שהוא קורבן של תככים פוליטיים וליטול ממנו את הפיקוד, אמרתי לאשכול, ?אני לא אעשה את זה לשייקה'".

וההיסטוריה, שהמשיכה במירוצה, עשתה את זה לו. לא נעים, לא נאה, לא הוגן. "בחורים נחמדים מגיעים אחרונים", אומרים האמריקאים. לא רק שהם נדחקים לאחור, אלא שהלא-נחמדים חולפים על פניהם בגיחוך פרחחי, נטול עכבות.

בפברואר 1980 מת אלון והוא בן 61 וכמה חודשים. בשנה שקדמה למותו הקליט סדרה ארוכה וחסויה של ראיונות עם ראודור מנור ממכון דייוויס, בנוכחות עוזרו יוסי קוצ'יק (לימים מנכ"ל משרד ראש הממשלה). התמלילים נגנזו. רק עתה, לאחר צנזור של קטעים גרעיניים, צבאיים ומודיעיניים מסוימים, נפתחו לעיון.

ד"ר יגאל קיפניס ממעלה גמלא נתקל בחומר במרוצת מחקריו ואיסוף נתונים לספר. הכותרת המתבקשת "זיכרונות אלון" אינה מדויקת. בתדירות מביכה חומקים ממנו שמות אנשים, מקומות ואירועים. תיאורים חדים נמוגים לתוך ערפל, חשכת שכחה מוארת בהבהקי זיכרון. "לא זוכר", מתנצל אלון, "השנים עושות את שלהן. אנחנו מזדקנים, שוכחים".

סיוט ושמו דיין

הגיבור האפל של גרסת אלון הוא דיין. "חבר לנשק מימי נעורי ויריב מדיני, אגב יריבות שאינה מפריעה ליחסים חבריים בינינו", הערה מתחסדת שאינה מאזנת את ביקורתו החריפה על דיין "כאדם וכאיש צבא". גם לרבין ולשמעון פרס, הזוטרים ממנו שחלפו על פניו, תפקידים בולטים בעלילה, אבל דיין הוא הסיוט של אלון, אסונו.

"מינוי דיין יצר ציפייה גדולה, היות ויש לו מוניטין של איש אופנסיווה מעבר למה שמגיע לו. על מהלך המלחמה דיין לא השפיע. המהלכים שננקטו בסיני היו אלה שהעליתי לפני כן בשיחה עם האלופים מוטי הוד, אהרן יריב וחיים בר-לב. אני יודע שגם גביש חשב באותם מונחים".

ב-7 באוקטובר 1973, למחרת יום הכיפורים, נכח אלון בחדרה של מאיר "כאשר דיין בא אליה עם בשורת איוב. פניו היו נפולים מאוד. בעצם, הוא דיבר בטון ובתוכן של ?נצטרך להתחיל הכל מחדש', ?חורבן'. תיאר מצב דרמטי מאוד. היא לא נשברה. היא ביקשה מספיר להיכנס, נדמה לי גם מגלילי, משה חזר על הסיפור באותה נימה של דאגה עמוקה. הוא בעצם דיבר על תבוסה, על כך שצריך להודות בעובדה שהובסנו. בסיני רצה נסיגה עמוקה מאוד ולא הביא הצעה אופרטיווית כוללת. אני כבר ראיתי אנשים במצבים שנראו להם נואשים בדרגות שונות. לא ראיתי זאת אף פעם בדרגה גבוהה כל כך. של תבוסה, של שר ביטחון, של ראש ממשלה, של דאגות נוראות. פנים חמורי סבר ראיתי. ודאי גם פני שלי היו לא פעם חמורי סבר במצבים קשים, אבל כאן היתה איזה התבטאות שאי אפשר לטעות בה".

אלון המליץ למאיר לכנס את הממשלה ואמר לה שהוא מתרשם, מהדיווחים שהוא מקבל, שהמצב אמנם קשה אך אינו נואש. כאשר התכנסה הישיבה "דיין הציג את המצב באור שונה ממה שהציג בפני גולדה. הוא הספיק להתאושש". דיין, הוסיף אלון, "הוא אדם פסימי מיסודו. פסימיות מוליכה לטעויות בשיקול הדעת. הוא פסימי מטבעו, פרט לרגעי אופוריה כתוצאה מהצלחות, והיו גם כאלה. בניגוד לדימוי שיש לו בציבור, הוא אדם שאינו מסוגל לעמוד בלחצים קשים. הוא נוטה לייאוש. זה בלט באופן מוחלט במלחמת יום הכיפורים, ולדעתי בקרבות קטנים יותר ב-48', לא היתה אז סיבה מדוע לא נכבוש את מזרח ירושלים. גם לי היו כישלונות. הבעיה היא לא להישבר. מי נשבר ראשון, אתה או האויב".

לדעת אלון, זה גם ההסבר לקריאת דיין לעבור מעמימות גרעינית למאזן אימה גלוי. "הוא נתפס לנשק הגרעיני כנשק הצלה, מתוך ייאוש". על פרס ובעיקר דיין אמר, "לקדם את התהליך, זה שיקול דעת מדיני אסטרטגי אינפנטילי עד כדי פסילת האנשים האלה לעמוד בראש פירמידת ההכרעות המדיניות והאסטרטגיות. בעיני מספיקה תפישה כזאת כדי לפסול אדם. אין לי ספק שכוונותיו טובות. העצבים שלי טובים משלו".

גרעין כן, שריר לא

בתוך מפלגתו, אחדות העבודה, השתייך אלון בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60, יחד עם ישראל גלילי והאלוף במילואים משה כרמל, לקבוצה שתמכה בהקמת הכור בדימונה, "בעד כושר ייצור על מנת שלא להשתמש בו". הוא גם התנגד לפיקוח, אמריקאי או של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, על דימונה, שאותו הגדיר "קאזוס בלי". הסכמה לפיקוח על הכור אפשרית רק אם "יבוא יום ונמצה את הפוטנציאל שמצפים ממנו".

כעדותו, "חייבתי את יצירת האופציה הגרעינית, איני מתעלם מהצורך להרתיע, אבל גם אם נגיע למצב כה חמור ולמצוקה כה גדולה, שנרצה להפגין שריר גרעיני על מנת להרתיע, דיה לצרה בשעתה, ויכולות לחלוף שנים רבות, עשרות שנים, בלא צורך זה". אחד השותפים לדעתו, לדברי אלון, היה שרון.

במקום לאיים בנשק מיוחד נגד מטרות רגילות, העדיף אלון הרתעה שתבוסס על איום בנשק רגיל נגד מטרות מיוחדות: "לאיים בטילים ארוכי טווח על מערכות סכרים ותעלות מים במצרים, בעיראק או בסוריה. זה עשוי להרתיע אותם יותר מאשר פצצה גרעינית. אוי ואבוי אם היינו צריכים לעשות זאת, אבל תיאורטית, אם אתה יכול להרוס את סכר אסואן, אתה יכול להמיט אסון על מצרים".

אלון מייחס לעצמו תפקיד מרכזי בשלוש החלטות במלחמת ששת הימים: כיבוש מזרח ירושלים, בעקבות ההפגזה הירדנית על מערבה; כיבוש הגדה המערבית ולא רק אזור ג'נין; וכיבוש רמת הגולן.

מעולם לא סלח לדוד בן-גוריון על סירובו לכבוש את הגדה ב-1949. "בן-גוריון היה הרבה יותר מפלגתי ממה שאתה חושב. במסווה הממלכתיות נעשו המעשים המפלגתיים הנוראים ביותר, גם בצבא". וגם, ברמז לפרס, "מאחורי גבו של בן-גוריון פעלו כוחות אנוכיים, פחות אחראיים, עם מגמות אישיות. בן-גוריון איבד הרבה מעירנותו ויכולתו לשקול דברים, מפאת גילו והתפנקותו. הוא היה מוקף באנשים לא תמיד מהימנים די הצורך".

למלחמת ששת הימים נכנס אלון כחסיד ארץ-ישראל השלמה. הוא יצא ממנה, למראה הפלשתינאים בגדה והצפיפות בעזה, כמתנגד לסיפוח שטחים מאוכלסים. חבריו נדהמו; אז נחשבה "תוכנית אלון" להחזקת בקעת הירדן, מדבר יהודה ו"טריז קטן מהים עד הקו הירוק ולכן תקעתי שם את יישובי גוש קטיף", לפשרנות מרחיקת לכת. מ"אנטי-האשמי" מושבע, שקיווה למפלת המלך חוסיין, נהפך לתומך נלהב בחוסיין ולשותף לתקוותו כי בית המלוכה בעמאן ישתלט בבוא היום גם על עיראק וסעודיה. לאש"ף, "הצפע", התנגד.

דיין, כשליט השטחים והממשל הצבאי, היה המשפיע במנהיגי ישראל החדשה. אלון, כהגדרתו בתחום המדיני, היה "לוויין" - לא ניתנה לו גישה ישירה לקצינים ולמודיעין הגולמי. תרומתו, לחיוב או לשלילה, ניתנה בעקיפין. את הגרעין הראשון להתנחלות ברמת הגולן אירגן אלון, בסיוע אלוף פיקוד הצפון, דוד אלעזר.

אלון התגאה בחלקו בהחלטה על הלחימה בגזרה הסורית, אך לא כדי לספח את הגולן. הוא תיווך בין משלחת נציגי היישובים בגליל לאשכול ודירבן את אלעזר להרחיק הרבה מעבר לקו הרכסים הראשון. "לא השתוקקתי ללכת לכיוון דמשק, אלא דרומה... לעצור במקום ההגיוני הראשון שמבטיח מערך כלשהו. כשצעקתי על דדו, מסכן, ?למה אתה לא תופס את שרשרת התלים', הוא אמר, ?שמע, אני כבר תפסתי מעבר למה שהתירו לי'. אילו הייתי שר הביטחון או אולי הייתי רמטכ"ל או אולי אלוף פיקוד הצפון, היינו גומרים בסויידא, אני מבטיח לך".

סווידא היא בירת חבל הדרוזים, ג'בל דרוז, אחד המחוזות שמהם הרכיבו הצרפתים את סוריה. אלון, ששנת 1942 עברה עליו בסוריה ובלבנון כמפקד כוח מסתערב שהניח תשתית חבלה, קשר ומודיעין להתנגדות לכיבוש גרמני, היה השתדלן הראשי של רעיון הפרדת ג'בל דרוז מסוריה והקמת מדינת חיץ, נתמכת צה"ל, בין ירדן, ישראל וסוריה. הוא ראה בעצמו מעין לורנס איש ערב - "היה נחוץ דמיון לורנסי".

אלון ניסה להשפיע "על דיין, בשיחה פרטית, על רבין ועל אשכול, כל אחד לחוד, להתקרב עד לג'בל דרוז. לא הגענו לדיונים מסודרים, אבל לא הנחתי לזה. דיברתי על זה עם דדו, הייתי בחפ"ק שלו ודיברתי עם בר-לב וגלילי. עוד יום, מקסימום יום וחצי, אנחנו בג'בל דרוז, כדי לעודד את הדרוזים שיש להם הכרה לאומית. ביקרתי בסויידא כמה פעמים וחלמתי את חלום הרפובליקה הדרוזית שתשתרע על פני דרום סוריה, כולל הגולן, בברית צבאית עם ישראל. בניתי הרבה גם על העדה הדרוזית בארץ, שהיתה מאורגנת כבר בצה"ל, שהם יכולים לשמש גשר בינינו לבין הדרוזים האחרים. השגעון הדרוזי הזה לא הרפה ממני גם אחרי המלחמה", אך מגעיו עם משפחת מנהיג הדרוזים אל-אטרש, בעזרת המוסד, לא העלו דבר.

בפעם הבאה זה אתה

לאחר מות אשכול נהג אלון, שר האוצר פנחס ספיר לידו, מירושלים לתל אביב. בדרך הסביר ספיר כי אמנם הגיעה שעת אלון, לפי הבכירות והניסיון, "אבל יש סכנה שבחירתי תביא לפילוג, בגלל פרישה אפשרית של רפ"י. הוא מציע לי להשלים עם כך שמישהו ממפא"י יהיה ראש ממשלה, והוא, ספיר, רואה לנכון להודיע לי שראש הממשלה הבא זה אני".

ספיר, ניחש אלון, יציע את גולדה. "אמרתי שאין לי ספק שיש לה הניסיון הדרוש והחוכמה, בתנאי שמצב בריאותה מאפשר לה... הוא אמר שהוא בדק את זה עם רופאים. לדעתם, היא מסוגלת, זה אפילו יעזור לה".

חמש שנים חלפו, גולדה התפטרה, ו"ספיר אמר שוב, אתה המועמד הטבעי לרשת את גולדה, אבל הצגת מועמדותך פירושה הצגת מועמדותו של דיין או של פרס. אני פחות מתיירא מדיין עכשיו, זה לא אותו דיין, אבל המחנה שעומד סביבו ניתן לנטרול יחסי אם נתלכד סביב מועמד שאתה יכול להיות שלם אתו ומפא"י יכולה להיות שלמה אתו, וגם אז יהיה מאבק קשה, ובכוחות משותפים נביס את פרס".

אלון ויתר. "אחרי ההצבעה גלילי ואני הלכנו לאכול ארוחת ערב, ככה בהרגשת רווחה. הוא אומר לי, נו, בכל זאת השגנו דבר גדול הערב. אמרתי לו, ישראל, הערב בחרנו בפרס. אינך מכיר אותו. ממחר מתחדש המאבק". רבין הציע לאלון, מפקדו לשעבר, את תיק הביטחון, אך נסוג מחשש שפרס יוביל לפילוג. כתחליף הבטיח לאלון את תיק החוץ יחד עם תואר סגן ראש הממשלה, והפציר בו לא לוותר על אחד מהשניים למען אבא אבן.

אלון, לשעבר בעל בריתו של אבן, נענה לבקשה - "אבן כבר ניהל פלירטים עם פרס" - ומצא את עצמו ממולכד. "רבין לא נחלץ להגנתי, ויצא כאילו אני נאבק על איזה עמדה. אילו הייתי רוצה להיאבק, הייתי נאבק על ראשות הממשלה ולא על סגנות. נוצר מצב מביך מאוד. אתעקש - יהיה רע, יגידו נדבקתי בכסא נוסף, לא אתעקש - יגידו, שוב ויתר".

Salonica City of Ghosts, Mark Mazower

 I bought today "Salonica City of Ghosts"- Christians, Muslims and Jews 1430-1950
another Excellant History book by Mark Mazower.
My Father was born there 1912 and My Mothers Parents were from Salonica.
In 1948 My Mother and Father Married in Salonica Greece.
Saw the book last week and it added to my uneasy feeling this week.

What about Darfur?!   Sign this interesting Petition.
http://www.petitiononline.com/msaimva2/petition.html