As Tension Rises in France, Harsh Talk With Britain

December 16, 2011
As Tension Rises in France, Harsh Talk With Britain
By LIZ ALDERMAN

PARIS — To the long list of victims emerging from Europe’s financial crisis, make room for a new one: the “Entente Cordiale” between Britain and France.

A week after the British prime minister, David Cameron, refused to sign a Europe-wide pact that leaders had hoped would stabilize the euro zone, a cross-Channel spat has escalated into a full-blown war of words. Fears in Paris have reached a fever pitch over the prospect that France is about to lose its triple-A credit rating, the highest available.

President Nicolas Sarkozy started preparing the country this week for the imminent loss of its gilt-edged status, though Fitch Ratings on Friday affirmed France’s top credit rating while changing its outlook to negative.

A downgrade by Standard & Poor’s Ratings Services, which has put France on review with a negative outlook, became more likely last week after a summit meeting of European Union leaders was widely declared a flop.

But in the last two days, French officials have unleashed a diatribe suggesting that Britain, not France, is far more deserving of a downgrade.

“At this point, one would prefer to be French than British on the economic level,” the French finance minister, François Baroin, declared Friday.

The ruckus comes as Mr. Sarkozy prepares for a tense re-election campaign heading into what promises to be a gloomy year economically for the country and much of the rest of Europe.

Troubled by the crisis in the euro zone, France is probably already in a recession, the government and the central bank warned this week, with a decline in economic activity expected to continue at least through March. Business and consumer sentiment have deteriorated, and unemployment is stuck at just below 10 percent.

Paris has embraced two austerity plans since the summer in a bid to reduce the country’s chronic budget deficit and meet the demands from Berlin to set an example for the rest of Europe to follow. Officials say those steps are also necessary to prevent France’s international borrowing costs from rising to unhealthy levels because of investors’ concern that France is losing the capacity to foot a growing bill from the euro zone crisis.

The verbal onslaught seemed aimed at deflecting attention from those problems. Within hours, headlines blared from British news Web sites taking exception to the perceived French snub.

“The gall of Gaul!” read The Mail Online. An article in The Guardian accused French politicians of descending “to the level of the school playground.”

Both countries are in poor economic shape. While the French are not suffering anything like the distress being felt in Greece, Portugal and Ireland — which cannot pay their bills without help from the European Union and the International Monetary Fund — the French government is not immune to speculators who see its rising debt levels as making it vulnerable to attacks in the bond market.

France’s debt as a percentage of gross domestic product was 82.3 percent in 2010, a figure that is expected to rise in the coming years even after it tightens its belt. Britain’s debt was 75 percent of its G.D.P. and also rising fast despite a stringent austerity program that is, at least for now, only adding to the country’s economic woes.

In France, the budget deficit was 7.1 percent of G.D.P. last year. Mr. Sarkozy has pledged to reduce it to 3 percent by 2013, partly through higher taxes, but he has been reluctant to spell out which social programs may have to be cut as well, out of fear of further alienating already disenchanted voters.

A looming recession is making that fiscal dilemma even worse by adding to social costs and reducing tax revenue.

“It is very bad news for people, because it means the unemployment rate will increase as more firms will have to fire people or go bankrupt in the private sector,” said Jean-Paul Fitoussi, a professor of economics at L’Institut d’Études Politiques in Paris. “It’s also bad news for politicians. They are in a kind of a trap because they have to say to the people that there is nothing they can do for them.”

As he walked to his job in an affluent suburb of Paris, Steve Kamguea, 22, an entry-level banker at AlterValor Finances, said he saw little hope for a revival of economic growth in France.

“With the problems in the euro zone hitting us, people are anxious about what will happen in the future,” Mr. Kamguea said. “Purchasing power is already low, and it’s hard to get by,” he added, shielding his face from a driving cold rain. “Many people don’t know if they can find a job, and if they do, how much it will pay.”

The prospect of losing France’s sterling credit rating may throw more fuel on the fire. Both Standard & Poor’s and Moody’s said they would review all European Union countries for a possible downgrade soon after last week’s summit meeting.

On Friday, Fitch left France off a list of six euro zone countries that it warned could be downgraded soon. The agency named Belgium, Cyprus, Ireland, Italy, Spain and Slovenia.

But Fitch, in a separate statement reaffirming France’s AAA rating, revised its outlook on long-term debt to negative from stable. It suggested that France could lose the top rating over the next two years, saying it was the most exposed of other euro countries to a further intensification of the crisis.

As for last week’s euro crisis summit and actions by the European Central Bank to ease a banking credit crunch, Fitch said the commitments “were not sufficient to put in place a fully credible financial firewall to prevent a self-fulfilling liquidity and even solvency crisis for some non-AAA euro area sovereigns. In the absence of a comprehensive solution, the euro zone crisis will persist and likely be punctuated by episodes of severe financial market volatility.”

In the six-country announcement, Fitch was even more severe, concluding that after the summit meeting, “a ‘comprehensive solution’ to the euro zone crisis was technically and politically beyond reach.”

Also Friday, Moody’s Investors Service downgraded Belgium by two notches to Aa3 with a negative outlook.

Because a potential credit downgrade has been widely telegraphed, most French officials do not expect significant damage. Many cite the one-notch downgrade S.& P. made to the United States’ AAA credit rating this summer, saying the move did not stop investors from flocking to United States Treasury securities.

In Europe, “if everyone is downgraded at the same time, it may be a nonevent,” said one high-ranking French finance official, who spoke on condition of anonymity. In any case, the official added, French debt, and that of most other euro zone governments, is already trading in financial markets as if the downgrade had already happened.

A senior French banking official insisted that a downgrade would not affect the French banking industry nearly as much as new regulatory requirements that banks raise tens of billions of euros in new capital to help guard against a further worsening of the debt crisis in the euro zone.

Some banks in France, Italy, Spain and even Germany have already started to pull back on lending to consumers and businesses, analysts say. A number of European banks are planning to sell assets to raise fresh capital.

Those issues are probably far more worrisome than the prospect of a credit downgrade, but that has not stopped the rating question from infiltrating the national psyche and dominating discussions of public affairs. It has even hit the streets. “France will lose its Triple-A,” lamented a recent scrawl of graffiti on the side of a commercial building in the chic Marais quarter.

Despite the growing nervousness, the high-ranking French official insisted Friday that France was not calling on the ratings agencies to actually pull down Britain’s own triple-A rating. “That would be stupid,” he said.

The message, the official added, was more to tell the ratings agencies that there was “no ground to downgrade France, but if a downgrade does happen, there are other countries that should be in the same spot.”

That did little to placate Britain’s political establishment. Nick Clegg, Britain’s deputy prime minister, telephoned Prime Minister François Fillon of France on Friday to object to France’s criticism.

Mr. Fillon “made clear it had not been his intention to call into question the U.K.’s rating but to highlight that ratings agencies appeared more focused on economic governance than deficit levels,” Mr. Clegg’s office said.

Mr. Clegg accepted the explanation but had a blunt reply of his own. “Recent remarks from members of the French government about the U.K. economy were simply unacceptable,” Mr. Clegg told Mr. Fillon, according to the statement. “Steps should be taken to calm the rhetoric.”

Bring the Iron Lady Back 2011 12 7 nytimes

December 7, 2011
Bring the Iron Lady Back
By RICHARD VINEN

London

MARGARET THATCHER has long been reviled by the British left, so much so that the singer Elvis Costello once fantasized about stomping on her grave in his 1989 song “Tramp the Dirt Down.” But Mrs. Thatcher achieved more than any other British peacetime prime minister of the 20th century. It is rumored that, when she dies, she will receive a state funeral — an honor rarely accorded to anyone except monarchs. There are also plans for a public celebration.

Her life is the inspiration for a new movie that opens later this month, starring Meryl Streep as “The Iron Lady.” It chronicles Mrs. Thatcher’s divisive policies as prime minister as she led Britain through the economic doldrums of the 1980s. It was a time when the country faced financial ruin and politicians were compelled to make hard choices.

Mrs. Thatcher was a tough, adversarial leader. She was never liked, even by those who supported her policies, and she was hated by those who opposed her.

Yet her political style may be just what Britain needs right now. The country is in the midst of an economic crisis that will force the government to make difficult, unpopular decisions. And that is what Mrs. Thatcher did so well. Facing long-term economic decline and the brooding menace of the Soviet Union, she broke the trade unions, sold off nationalized industries and helped imbue British capitalists with a confidence that they had not felt since the death of Queen Victoria.

She was at her best when the odds seemed against her or when she had clear enemies. In 1982, she sent an armada to fight the Argentines in the Falkland Islands. And in 1984-85, she held out against a strike by the National Union of Mineworkers, which had been powerful enough to bring down a government 10 years before.

Although Mrs. Thatcher has become a respected symbol of statesmanship outside Britain, she remains a reminder of social division within it. In 2008, the future foreign secretary, William Hague, sought to reassure American officials that he and David Cameron, soon-to-be prime minister, were “Thatcher’s children.” When his comment leaked, the Labour opposition seized upon it, keen to circulate the quote in the hopes that it would stir up old anti-Thatcher feelings. And despite being in power today, Conservative leaders still worry that they are associated with the bitterness of the Thatcher years. They speak of changing their image as “the nasty party” and the need to “detoxify the brand.”

One reason British politicians feel uncomfortable with Thatcherism is that Britain has been relatively prosperous in the last two decades, at least in part because of things the Thatcher government did: tax cuts, financial-sector deregulation and weaker unions all made Britain a more attractive place to do business.

A new generation of politicians who grew up in an age of prosperity has ceased to think of politics in terms of hard choices and scarce resources; Mr. Cameron belongs to that generation. He was just 12 years old when Mrs. Thatcher came to power in 1979 and he became leader of the Conservative Party in 2005, when the current economic storms seemed almost unimaginable. Even when Mr. Cameron became prime minister last year, the financial crisis still felt, to most of the British electorate, like something short-term and vaguely unreal.

But British politics has lost something with its post-Thatcher embrace of consensus and optimism. Thatcherism was a galvanizing force. It mobilized right-wingers to do things, such as selling off huge state-owned corporations, that many of them would once have considered impossible. It also mobilized the left to develop radical alternatives: during the 1980s, the Labour Party veered toward support for unilateral nuclear disarmament and increased state intervention in the economy.

Unlike today, voters in 1983 faced clear choices. A vote for Thatcher’s Tories was a vote for large-scale privatization; a vote for Labour was a vote for socialism. A Conservative vote meant keeping Britain in the European Economic Community; a Labour vote meant withdrawal. A Tory vote meant stationing American cruise missiles in Britain; a Labour vote meant that they would be stopped.

There are no longer such clear-cut choices. Explicit talk of class interests and inequality have been replaced by a vaguer and less divisive language of “fairness” and “equal opportunity.”

The major political parties look remarkably similar today. All are led by clean-cut 40-somethings who blend social liberalism (support for same-sex marriage and opposition to the death penalty) with acceptance of the free market. Indeed, the Conservatives now find themselves governing with strange bedfellows, in a coalition with the small Liberal Democrat Party, whose president recently described Thatcherism as “organized wickedness.” Mrs. Thatcher hated coalitions. She most likely would have preferred to lose an election than to govern without an outright parliamentary majority.

Unlike Mr. Cameron, Mrs. Thatcher came to power at a time when people felt desperate. This desperation, and the sense that she might be the last chance to restore Britain’s fortunes, accounted for much of her success.

Thatcherism was not an alien invasion. It reflected a consensus by many members of the British establishment that things could not go on as they were. This is why so many supported Mrs. Thatcher’s policies, even when they disliked her personally.

Mr. Cameron is certainly a more likable figure than Mrs. Thatcher, but likability may not be enough when the British people realize that their current predicament — requiring government spending cuts at a time of rising unemployment and financial chaos in Europe — is actually worse than the crisis when Mrs. Thatcher came to power in 1979.

In these circumstances, it will take a bracing dose of Thatcherite ideological confrontation to revive British politics.

Richard Vinen, a professor of history at King’s College, London, is the author of “Thatcher’s Britain: The Politics and Social Upheaval of the 1980s.”

The Future of Various Linux Mint Editions:

Das U-Blog by Prashanth: The Future of Various Linux Mint Editions: "Today, I was reading DistroWatch when I saw an interesting tidbit about how Linux Mint's KDE Edition is moving to a Debian base, though the ..."

מוכרים את הדיור הציבורי: עמידר מוכרת קרקעות לבניית מאות דירות ומשרדים

TheMarker

מוכרים את הדיור הציבורי: עמידר מוכרת קרקעות לבניית מאות דירות ומשרדים
באחרונה פורסם מכרז לבניית 82 דירות במתחם הגדנ"ע בת"א; על הכוונת: 90 דירות בחיפה, ו-78 דירות ו-24 אלף מ"ר למשרדים בת"א
06:47
21.06.2011
מאת: רנית נחום-הלוי
הוסף תגובה
12



חברת עמידר משנה את מדיניותה באופן חסר תקדים ומציעה למכירה מגרשים לבניית מאות דירות, נכסים לביצוע פרויקטים של פינוי-בינוי, ומתחמים המיועדים לשימור, בהם גם נכסים בעייתיים בהם יושבים דיירים מוגנים או פולשים. זאת במסגרת המאמץ של שר השיכון להגדיל את היצע הקרקע לבנייה.

>> חברת עמידר עומדת לשנות את מדיניותה באופן חסר תקדים. החברה הלאומית לשיכון בישראל, שנוסדה ב-1949 ותפקידה ההיסטורי היה לשכן את מיליוני העולים שהגיעו לישראל מקום המדינה ועד היום, נהפכת כיום בהדרגה ליד ימינו של מינהל מקרקעי ישראל ומצטרפת לגל שיווק הקרקע שלו.

בניגוד למדיניות הקודמת של עמידר, שלפיה החברה שיווקה דירות בודדות בלבד, בחודשים האחרונים החלה עמידר להוציא לשיווק מגרשים לבניית מאות דירות, נכסים לביצוע פרויקטים של פינוי-בינוי, מתחמים המיועדים לשימור, ובקרוב גם מתחמים מסחריים גדולים בלב אזורי ביקוש. מאסת השיווקים הזו מעמידה כיום את החברה בפני דילמה ושינוי כיוון.

"מכיוון שמינהל מקרקעי ישראל נמצא ב'פקק', ולא מצליח לשווק הרבה קרקעות, הוא שיחרר לנו קרקעות לשיווק - מה שלא עשינו בעבר", אומר מנכ"ל עמידר, יעקב ברוש. "המינהל נמנע עד היום לשווק אזורים בני תכנון או קרקעות שיושבים עליהן פולשים ודיירים מוגנים, ושיווק רק קרקעות 'סטריליות'. כיום המינהל עבר את המחסום הזה ומרשה לנו לשווק קרקעות גם אם הן בעייתיות, תוך שאנחנו מגיעים להסכם עם היזם לפנות את הדיירים המוגנים או הפולשים במשא ומתן או בהליכים משפטיים. זו מדיניות חדשה שלא היתה עד היום".

המינהל ומשרד הבינוי והשיכון נוקטים בשנתיים האחרונות מדיניות של הצפת השוק בקרקעות לבניית אלפי יחידות דיור. במסגרת מדיניות זו, פנה המינהל לפני כשנה לעמידר, וביקש להוציא לשוק קרקעות - גם כאלה שאינן "סטריליות", ויושבים עליהן דיירים מוגנים או פולשים.

"לפני כשנה, במסגרת המאמץ של שר השיכון להגדיל את היצע הקרקע לבנייה, הנחה מינהל מקרקעי ישראל את עמידר לפרסם מכרזי פינוי-בינוי בהיקפים שבין 10 ל-80 יחידות דיור", מסביר מנהל אגף עסקי ורשות הפיתוח בעמידר, עמי ליברמן. "עמידר נרתמה למאמץ, שאת תוצאותיו רואים בין היתר ביפו, בחיפה, ביהוד, ברמלה ובלוד".

גד זאבי מתעניין בוואדי סאליב

באחרונה זכתה חברת יוסי אברהמי במכרז שהוציאה עמידר לבניית 80 דירות וכ-1,500 מ"ר במתחם הידוע בשם "מתחם ורוליט הגדנ"ע", ברחוב בן צבי 76 שבשכונת אבו כביר בתל אביב. המגרש, המשתרע על כ-3 דונם, נרכש על ידי אברהמי תמורת 23.7 מיליון שקל בלבד - בתחשיב של כ-300 אלף שקל לקרקע ליחידת דיור, תוך התחייבות לפנות דייר מוגן מהקרקע.

מכרזי עמידר, בניגוד למכרזי המינהל, הם הזדמנות טובה ליזמים קטנים וגדולים כאחד, והם מוצעים במחירים נמוכים משמעותית, מכיוון שמרבית הקרקעות המשווקות הן קרקעות תפוסות על ידי פולשים או דיירים מוגנים.

בימים האחרונים התקיים בשכונת ואדי סאליב בחיפה סיור קבלנים לקראת מכרז שמוציאה עמידר לשימור ושיקום תשעה מבנים, עם פוטנציאל לבניית 90 דירות או מתחם מסחרי. מתחם ואדי סאליב מוצע למכירה במחיר מינימום של כ-10 מיליון שקל, כולל פיתוח והוראות לפתח שטח ציבורי. מחיר זה נמוך משמעותית יחסית למתחם המאפשר זכויות בנייה של כ-6,000 מ"ר.

איש העסקים גד זאבי, כך מספרים בעמידר, הוא אחד המתעניינים במכרז בוואדי סאליב. במידה שירכוש את הקרקע, יצליח זאבי להשתלט על המתחם ולהשלים עסקה שכבר ביצע במתחם בשנות ה-90, אף שעדיין לא שיקם את האזור. בעמידר תולים תקוות בקבוצת רכישה שהביעה התעניינות לרכוש את המתחם.

מהנדס חברת דירות עלית שבבעלות זאבי, גבי רובין, אמר בתגובה: "התעניינו במכרז והחלטנו לבסוף לא לגשת אליו. בינתיים המתחם משמש מלאי עסקי של החברה. נראה לפי השוק אם לפתח את המקום".

מכרז במתחם חסן ערפה בתל אביב

מכרז נוסף שנמצא על כוונת עמידר הוא שיווק מגרש בשטח של 3.7 דונם, שבו זכויות בנייה בהיקף של 24 אלף מ"ר בנוי להקמת מגדל משרדים ומסחר (עם אפשרות להמיר 20% מהזכויות למגורים) ברחוב יצחק שדה בתל אביב, במתחם חסן ערפה שמשמש כיום אזור של מוסכים ובתי מלאכה.

להערכת עמידר, אחד המתמודדים במכרז יהיה איש העסקים המיליארדר יונס זרדיאן, שנכנס לפני כשלוש שנים לאזור, כשרכש קרקע בשטח של 27.7 דונם ברחוב יצחק שדה תמורת כ-70 מיליון דולר.

לפחות ארבעה מכרזים לביצוע פרויקטים של פינוי-בינוי נסגרו לאחרונה בין היתר ביהוד, בלוד וברמלה. בשבועות הקרובים תוציא עמידר מכרז לביצוע פרויקט פינוי-בינוי במבנה ברחוב סעדיה חתוכה 1-5 ביהוד, לפינוי של 19 דיירים מוגנים ובנייה של 80 יחידות דיור והקמת מתחם מסחרי בשטח של כ-2,000 מ"ר.

מכרז נוסף שנמצא בקנה הוא לביצוע פרויקט פינוי-בינוי במבנה ברחוב השומר 23 ברמלה, לבניית 22 דירות ופינוי דייר מוגן.

ברחוב פלמין 7 ברמלה נמכר באחרונה מבנה המיועד לבניית 11 דירות בכ-450 אלף שקל, בהתחייבות לפנות דייר מוגן. במכרז אחר ברמלה נמכר מבנה ברחוב דניאל מנחם 9, המיועד לבניית 8 דירות בכ-550 אלף שקל, בהתחייבות לפנות פולש ודייר מוגן.

עמידר תבצע חיזוק מבנים כיזמית

מאז סוף שנות ה-90 ועד היום מספר הדירות בבעלות עמידר פחת בהדרגה, בעיקר בעקבות חוקים שנועדו לעגן את מצבם החוקי של הדיירים ולהעביר את הדירות לבעלותם. אם בשנות ה-60 החזיקה וניהלה עמידר כ-200 אלף דירות, שהושכרו בעיקר לזכאי משרד הבינוי והשיכון, לפני כשלוש שנים הגיע מספר הדירות לכ-70 אלף, וכיום הוא מסתכם בכ-46 אלף בלבד.

מספר יחידות הדיור שמנהל המינהל באמצעות חברת רשות הפיתוח של עמידר, שניתנו בעיקר לדיירים מוגנים, מגיע היום לכ-7,400 בלבד, לעומת כ-20 אלף דירות לפני כ-15 שנה. מספר זה יפחת בהדרגה, היות שבכל שנה מוכרת החברה כ-500 דירות.

מדיניות החברה כיום היא למכור את הדירות לדיירים מוגנים במחיר של 24% משווי הנכס. לגבי נכסים פנויים, המדיניות היא לשווקם במכרזים.

"אנחנו נמשיך לנהל את הרכוש עבור המדינה, אך מי שמחליט למכור את הדירות זו מדינת ישראל", מסביר ברוש. "נכון להיום הפסקנו בראשית 2011 את מכר הדירות הציבורי, זאת בניגוד לרשות הפיתוח, שם יש תנופת מכירה של דירות בעיקר לדיירים מוגנים. כעת אנחנו מחפשים כיוונים חדשים".

איזה כיוונים למשל?

ברוש: "לפני כחמש שנים זכינו במכרז שערך משרד הבינוי והשיכון ומשרד האוצר לטיפול בזכאי שכר דירה. כיום אנחנו מטפלים בכ-100 אלף זכאי סיוע ומחזיקים בכ-50% מנתח השוק מתוך ציפייה להמשיך ולהתרחב.

"במקביל החברה רואה את נושא ההתחדשות העירונית כיעד ושוקלת לבצע פרויקטים של חיזוק מבנים כיזמית, במבנים פרטיים וציבוריים. כיום אנחנו לקראת בחינה של כמה פרויקטים כאלה בראשון לציון, בפתח תקווה, בכפר סבא, ברעננה, בתל אביב וברמת גן. כוונתנו היא להיכנס כיזמים, להתקשר מול הדיירים, הרשות המקומית וקבלן מבצע, והעבודה שלו תהיה מפוקחת על ידינו.

"לגבי פרויקטים של פינוי-בינוי, אנחנו שותפים כנציגי המדינה בקידום 16 פרויקטים כאלה בין היתר בגוש דן, בטירת הכרמל ובגבעת אולגה, כשאנחנו משמשים נציגי הדיור הציבורי, היות שאנחנו בעלי הדירות.

"בתחומים אחרים אנחנו בוחנים לבצע גבייה לרשויות המקומיות. כיום מי שמבצע את גביית המסים לעיריות (ארנונה, מים, ואגרות חינוך) הן חברות פרטיות. לנו יש ניסיון בתחום זה כ-60 שנה ומתעסקים עם אוכלוסיות חלשות, ולכן בוחנים כעת כניסה לתחום זה. בין היתר נבחן להשתתף במכרז של האפוטרופוס הכללי לניהול כ-5,000 נכסים בתחום אחריותו. כחברה ממשלתית קיבלנו את ברכת הדרך מרשות החברות הממשלתיות".

"All tyranny needs to gain a foothold is for people of good conscience to = remain silent." - Thomas Jefferson

"All tyranny needs to gain a foothold is for people of good conscience to = remain silent."

- Thomas Jefferson

Benjamin De Rothschild/ The Marker

הברון בנג'מין דה רוטשילד בראיון נדיר: "כלכלת ארה"ב גמורה, לפחות כרגע" 13:47 | 20.10.2010 איתן אבריאל וגיא רולניק לו הייתי רוטשילד". בעידן שלפני וורן באפט, ביל גייטס או שרי אריסון, השם "רוטשילד" אמר הכל: עושר, שושלת, מסורת, תרומות, כסף גדול, כוח, פוליטיקה - והוא אפילו נחשב לבית המלוכה של היהודים. "לו הייתי רוטשילד", זימזמנו לעצמנו את מילות השיר על פי הלחן מהמחזמר "כנר על הגג", כשפסענו ברחוב האליזה בפאריס בדרך לראיון עם הברון בנג'מין דה רוטשילד, הנצר האחרון לזרוע הצרפתית של השושלת המפורסמת - ומי שנחשב לרוטשילד העשיר בעולם. האליזה הוא לא סתם רחוב: בצדו האחד הוא גובל בארמון האליזה, ביתו ולשכתו הרשמיים של נשיא צרפת ניקולא סרקוזי. הרחוב חסום לתנועת כלי רכב, והולכי הרגל מלווים במבטים החשדניים של השוטרים המקיפים את הארמון. בצדו השני של הרחוב עומדת שורת בתים עתיקים, וביניהם, במספר 10, ניצב ביתו של בנג'מין דה רוטשילד. לא מדובר בביתו הקבוע. הוא מתגורר עם משפחתו בארמון על גדות אגם למן, הסמוך לז'נווה. שם הוא ירש סוג של מוזיאון הכולל כמות אדירה של חפצים עתיקים, תמונות של גויה וואלסקאז וגם חדר מלא בראשים של חיות מפוחלצות - עדות לאחד התחביבים הגדולים שלו. אך כשהוא מגיע לפאריס, הוא מתגורר ומכנס את מועצות המנהלים של החברות הרבות שלו בביתו שברחוב האליזה. גם זה אינו בית רגיל, אלא מוזיאון: העיצוב, השטיחים, הריהוט, המדפים, המשרתים, הגינונים ואפילו הריח, מכניסים את המבקר למכונת זמן ושולחים אותו עמוק לתוך ההיסטוריה. לצד אלה יש לו עוד כמה בתים מסביב לעולם. אחד בקיסריה, אחד באפריקה והרכישה האחרונה היא בשנחאי שבסין. במאה ה-19 היתה משפחת רוטשילד לא פחות מאשר הבנק המרכזי של אירופה. מדינות ומלכים נאלצו לפנות לבנק רוטשילד כדי לגייס הון או הלוואות, בדרך כלל באמצעות אג"ח "ממשלתיות", המצאה חדשה בימים ההם. רוטשילד היה מנפיק, מוכר ומפיץ בבירות אירופה אג"ח של ממשלות ומלכים. לעתים הרוטשילדים היו גם משקיעים בהן מכספי המשפחה. מלך שלא קיבל את הגיבוי הפיננסי של משפחת רוטשילד, התקשה לצאת למלחמה. מאייר אמשל רוטשילד, מייסד המשפחה מפרנקפורט, שלח בתחילת המאה ה-19 את חמשת ילדיו לפתוח מרכזים פיננסיים בכל אירופה: בגרמניה, באוסטריה, בצרפת, בבריטניה ובאיטליה. כך הוא השתלט על עולם הפיננסים האירופי. הבנים פתחו בנקים בכל בירות היבשת ועסקו בהנפקות, במסחר, בזהב, בניהול השקעות, בשירותי החלפת מטבע חוץ ובכל פעילות פיננסית שהיה לה ביקוש, ופעלו בתיאום ביניהם, אך גם התחרו זה בזה. במונחים של אז, הרוטשילדים היו ללא ספק המשפחה העשירה בתבל. במאה ה-20 החלה אימפריית רוטשילד לאבד מעוצמתה בהדרגה. בנקים חדשים שגייסו הון מהציבור באמצעות הנפקת מניות, דחקו את מקומם של הבנקים המשפחתיים. גם שתי מלחמות עולם שינו את הסדר העולמי. הרוטשילדים נותרו שחקנים מרכזיים בלונדון ובפאריס, והברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, הלא הוא "הנדיב הידוע", הניח את היסודות לבנייתה של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בזכות תמיכתו הכלכלית בעלייה הראשונה. במחצית השנייה של המאה ה-20 מכרו הרוטשילדים הבריטים את עסקי המסחר בניירות ערך, ואילו בשנות ה-80 נאלצו הרוטשילדים הצרפתים לצפות כיצד הממשל הסוציאליסטי של פרנסואה מיטראן מלאים להם את הבנק. העולם השתנה, ונראה היה שמשפחת רוטשילד תיעלם גם היא לתוך ההיסטוריה. אבל זה לא קרה. כשמחפשים בגוגל מידע על הברון בנג'מין דה רוטשילד, לא מוצאים פרטים רבים. מנוע החיפוש יגלה שהוא דור שביעי למייסד, מאייר אמשל. הוא יגלה שאבי-סבו היה "הנדיב הידוע", ולכן הוא שולט בקרן קיסריה שמעניקה תרומות לחינוך, בניהולו של היישוב קיסריה, ומחזיקה בקרקעות ובמזומנים ביותר מ-700 מיליון שקל. החיפוש ימצא גם שמדובר בבנקאי המנהל בנקים פרטיים בצרפת ובשווייץ, שיש לו כמה ארמונות ויקבים מהידועים בעולם ושהוא חובב גדול של ספורט, בעיקר של שיט. הברון כמעט ולא מתראיין: למעט כתבות בודדות בעיתונות הצרפתית, אין פרסומים עליו בתקשורת בשפה האנגלית ובוודאי שלא בתקשורת הישראלית. מחוסר המידע, מהתדמית החשאית ומתמונות הארמונות, ניתן היה לחשוב שהברון הוא איש מבוגר ומסוגר. אבל כשהוא נכנס, בליווי אשתו הברונית אריאן, לסלון שבו התבקשנו להמתין, גילינו אדם אחר. בנג'מין דה רוטשילד, 47, כחול עיניים וגבה קומה, נכנס לחדר ללא פמליה, עוזרים, יועצים או אנשי יחסי ציבור. רק הוא ואשתו. ואם חשבנו שהתואר "ברון דה רוטשילד" מחייב מידה של רשמיות, טקסיות, רצינות ודיפלומטיות - טעינו. מולנו ישב אדם חייכן, קליל, שמרבה לצחוק ומעשן בשרשרת. בראיון שארך שעה וחצי, הוא סיים חפיסה שלמה של מרלבורו מנטול. האיש פתוח, אינו חשדן, אינו מרוחק ומוכן מיד לענות על כל שאלה, גם הקשה ביותר: "רק אל תביכו אותי ותמחקו דברים שלא חייבים", הוא מבקש. בהמשך הוא נאנח: "זה הראיון הקשה ביותר שהיה לי מעולם". לא מכיר את החברה הגבוהה הברון הוא איש ביישן. בתחילה הסכים להצטלם, אך ביום הראיון ביקש לסגת מהעניין. התמונות ששלח מעידות במידה רבה על הדרך שבה הוא רואה את עצמו: רק תמונה אחת עם חליפה, הרבה תמונות על מפרשיות המרוץ שהוא מחזיק, וברובן - לא מגולח. כבר בתחילת השיחה, כששאלנו אותו מדוע הוא לא מנצל את הבית בפאריס ומעדיף לבלות את זמנו בארמון המבודד שעל יד ז'נווה, השיב שהוא לא איש חברתי. "אני לא הולך למסיבות ולא מכיר את החברה הגבוהה של פאריס. זה לא הקטע שלי". אתה לא אוהב חשיפה ואתה לא אוהב תקשורת. מדוע החלטת להתראיין? "אנחנו נהפכים ליותר ויותר חשובים במערכת הפיננסית הישראלית, והפעילות הפילנתרופית שלנו בישראל גדלה והולכת. לכן החלטנו לפתוח את עצמנו מעט בפני הציבור הישראלי, שראוי שיכיר אותנו, גם בשל העובדה שאביו של סבי בנה את מדינת ישראל. לא היינו רוצים שאנשים ישכחו זאת. באחרונה אני מעביר בהדרגה לאריאן את האחריות והטיפול בנכסי המשפחה בכל העולם, וגם בישראל. כיום, היא זו שמטפלת בקרן קיסריה". אתה מגיע הרבה לישראל? "בעבר נהגתי לבוא לישראל די הרבה, אבל בשנים האחרונות אני מגיע פחות". על אף שהחיים שלך באירופה, האם אתה עוקב אחר הנעשה בישראל? האם אתה בקיא במתרחש בה? "לא קשה לעקוב אחרי מה שקורה בישראל, רואים אותה כל יום בטלוויזיה, בסי.אן.אן למשל. אני עוקב אחר הנעשה בישראל כי אני יהודי, וגם כי אני מתעניין בתהליך השלום באזור. הייתי מאוד רוצה לראות את התהליך מתקדם". מה דעתך על המצב המדיני והחברתי כיום בישראל? "לא קל להרחיב על בעיה כה סבוכה. כשאתה לא חי במדינה, אתה לא מכיר היטב את כל הפרטים הקטנים, את הניואנסים. לפני יותר מעשר שנים, כשאבי אדמונד נפטר, התקשר אלי בנימין נתניהו ושאל אותי אם הוא יכול לעזור במשהו. אמרתי לו: 'תעשה שלום. תזיז את התהליך'. אמרתי לנתניהו שאני יודע שזה מסובך, אבל אם הוא שואל אותי איזו משאלה היתה לאבא שלי - הרי שהיא היתה לראות שלום במזרח התיכון. "אני מבין שהעסק מורכב, בעיקר בגלל הקיצונים הפנאטים, ואני מדבר על שני הצדדים. אני חושב שחלק מהאנשים בישראל פנאטים: הם לא הולכים לצבא, והם תוקפים ופוגעים בחיילים ששומרים עליהם. הקיצונים, בכל צד, הם אסון. גם בצרפת יש את הקיצונים של ז'אן מארי לה פן. אני במיוחד נגד קיצונים דתיים: כשאני רואה את האפיפיור מבקש 40 יורו ממתפללים כדי לאפשר לאנשים להגיע לתפילת מיסה בלונדון, זה מכעיס אותי". אילו קשרים יש לך עם השלטון בישראל ובצרפת? אני לא בקשר עם פוליטיקאים. דיברתי פעם עם נתניהו, פגשתי פעם את אחד משרי האוצר של ישראל, אני לא זוכר את שמו, אבל ככל שאני מתערבב פחות עם פוליטיקאים - כך אני מרגיש טוב יותר". ואכן בנג'מין דה רוטשילד אינו בקשר עם האלפיון העליון הצרפתי והוא לא נפגש עם ראשי הבנקים בפאריס. את סרקוזי, השכן, הוא אינו מכיר. למעשה הוא בכלל לא אוהב פגישות עם יותר מקומץ אנשים. האם זו גם הגישה המסורתית של משפחת רוטשילד לדורותיה? "באופן כללי כן. המשפחה שלנו תמיד תמכה בדמוקרטיה, ולכן תמכנו בישראל. זו הסיבה שסב-סבי נתן הרבה כסף לחינוך של צעירים, כדי שייסעו, ילמדו ויראו כיצד מערכות הממשל והדמוקרטיה עובדות במדינות אחרות. זה משהו שאנחנו ממשיכים לעשות בקרן קיסריה עם ילדים ישראלים. אנחנו לוקחים צעירים ותומכים בלימודיהם למשך תקופה משמעותית. אנחנו גם מצפים שבתמורה הם ייתנו מזמנם לעזור לילדים אחרים". עסקיה של משפחת רוטשילד בישראל כוללים בנק שנותן שירותים לחברות ביטוח, למשקיעים מוסדיים וללקוחות פרטיים; ושני בניינים בשדרות רוטשילד בתל אביב, שעוברים עכשיו שיפוץ וחידוש. קבוצת רוטשילד מנוהלת על ידי ג'ימי פינטו ומיקי קליגר. "אני מאמין שיש ביקוש לשירותי השקעה בינלאומיים עבור גופים ישראליים", מסביר דה רוטשילד. "לדעתי, הכללים בישראל קשוחים מדי עבור משקיעים מוסדיים שרוצים להשקיע בעולם, והם לא יכולים לעשות מה שהם רוצים. ישראלים צריכים להשקיע בחו"ל יותר ממה שהם משקיעים כיום, משתי סיבות: הראשונה היא הצורך לפזר השקעות, והשנייה היא שהשוק הישראלי פשוט קטן מדי. בדרך זו או אחרת, יש לאפשר לגופים ישראליים להשקיע יותר בשווקים הגלובליים". קבוצת רוטשילד משקיעה כ-3 מיליארד דולר עבור ישראלים בחו"ל, בעיקר עבור גופים מוסדיים, אבל גם עבור משקיעים פרטיים. "הייתי רוצה להגדיל את המספר הזה לכ-10 מיליארד דולר, תוך חמש שנים. בדרך כלל אנחנו משקיעים את כספי הלקוחות בקרנות שמנוהלות על ידינו ברחבי אירופה, או באמצעות אגדי קרנות (fund of funds) המנוהלות בצרפת ובלוקסמבורג. אנחנו מנהלים מגוון גדול של קרנות, לפי אסטרטגיות השקעה ולפי אזורים גיאוגרפיים. באגדי הקרנות אנחנו מנהלים הרבה כסף גם דרך קרנות של אחרים, לא רק שלנו". אילו לקוחות יותר רווחיים עבורכם: פרטיים בעלי הון, או גופים מוסדיים? "פעם הלקוחות הפרטיים היו רווחים יותר, אבל כיום זה כבר לא כך. הם יודעים לדרוש ולקבל מבנה עמלות קבוע, והם למדו לקבל תנאים כמו אלה של המוסדיים. כיום הלקוחות פרטיים הם מקצוענים לכל דבר". אחריות שמגיעה עם השם לא קל לעשות סדר בעץ המשפחתי של רוטשילד. לאחר המלחמה נותרו שתי שלוחות של המשפחה: הבריטית והצרפתית. בבריטניה יש למשפחה בנק "בוטיק" להשקעות - אן.אם.רוטשילד, שעוסק בעיקר בחיתום, בייעוץ, במיזוגים וברכישות. בצרפת יש שני עסקים מרכזיים: האחד הוא בנק רוטשילד ושות', של דויד דה רוטשילד, שהולאם ב-1981 והוחזר לאחר מכן למשפחה, והשני, הבנקים של בן הדוד בנג'מין. בנק רוטשילד ושות' הוא המוכר יותר בפאריס, בשל השתתפותו בעסקות תעשייה גדולות, אך הזרוע הבנקאית של בנג'מין גדולה פי כמה. הבנקים של בנג'מין אולי שמרניים ומשעממים יותר, אבל הם הוערכו לפני המשבר הפיננסי בכ-3 עד 4 מיליארד יורו, מול כמיליארד יורו בבנק של בן הדוד. הבנק הוא רק חלק מהאימפריה של בנג'מין: הוא מחזיק ביקבים, בחוות פרות שמתמחה בייצור גבינת ברי איכותית, בנדל"ן ובעסקי מלונאות. המפורסמים ביקביו באזור בורדו הם שאטו קלארק, מלמזון, לורה, והידוע שבהם הוא שאטו לאפיט, שמוחזק בשותפות עם שאר בני הדודים. שאטו מוטון רוטשילד ומוטון קדה, שני יקבים נוספים המזוהים עם המשפחה, שייכים דווקא לדודה, פיליפין דה רוטשילד. כמה כסף אתה מנהל, בכל הבנקים שלכם? "סך הנכסים המנוהלים שלנו, תלוי בתקופה, נע בין 130 ל-150 מיליארד יורו. הסניף בישראל הוא שלוחה של הבנק בפאריס, ואילו הבנק בשווייץ הוא ציבורי ומניותיו נסחרות בבורסה של ציריך". ומה גודל המאזן? "צריך לזכור שאנחנו בנק פרטי. המאזן לא מעניין כי אנחנו לא נותנים אשראי. השירות שלנו מסתכם בניהול כספים ובשירותי בנקאות, ולכן גם הסיכון שלנו מאוד נמוך. בבנק השווייצי אני מחזיק 88% מהמניות. שווי השוק של הבנק כיום נע סביב 800 מיליון פרנק שווייצי (כ-835 מיליון דולר, א"א וג"ר). בשאר הבנקים אני מחזיק ב-100% והכל פרטי". אז כמה אתה שווה, כולל הכל? "זה תלוי מאוד בערך של המותג 'רוטשילד'. קשה לדעת או אפילו להעריך את השווי. זה משתנה. ממילא שום דבר לא למכירה, אבל לא ברור כמה שווים העסקים שלנו ללא השם: עד לא מזמן היה נהוג לחשב ערך של בנק פרטי לפי יחס של 5% מהכספים המנוהלים. כיום המספר ירד ל-2%. בעיתונות הצרפתית העריכו את שווי הקבוצה הבנקאית ב-3 מיליארד יורו, אבל אם אתם שואלים אותי, אפשר באותה מידה להטיל מטבע". אתה אינך רק בנקאי עשיר; איך זה להיות היורש למשפחת "רוטשילד"? שם המשפחה הזה מגיע עם מחויבות? אולי התחייבות? "זו בהחלט התחייבות. זו אחריות שמגיעה עם השם, מסורת שנמשכת הרבה מאוד שנים. יש לנו חובה להמשיך את השושלת ומחויבות כלפי העובדים והלקוחות. אנחנו מעולם לא פעלנו בשיטה של 'סע ועצור' כמו שעושים בנקים אחרים, כלומר, גיוסים ופיטורים לפי מצב העסק". מעולם לא היו אצלכם פיטורים? "מעולם לא. גם אם היו תקופות קשות מפעם לפעם, ספגנו את המכה - אבל שמרנו על העובדים. עם השם 'רוטשילד', אנשים מצפים ממך להרבה - לתרומות, לעצות. הם חושבים שאתה מבין הכל בעסקים ומצפים ממך לביצועים ולהצלחות. הם חושבים שזה מזל גדול להיות בן למשפחת רוטשילד. אני אומר להם שזה לא כל כך פשוט. יש לכך חסרונות ויתרונות". מהם היתרונות? "היתרון הגדול הוא שמדובר בשם שפותח את כל הדלתות. בכל מקום בעולם יכירו אותי, גם במדינות בעייתיות, מרוחקות או קשות. זה שם מוערך ומוכר". גם כיום, עם כל האנטישמיות? "גם כיום. אנחנו עושים עסקים עם כל מיני מדינות, כולל מדינות ערב". האם השם רוטשילד הוא עדיין מותג יהודי? "אני חושב שהמותג כבר לא יהודי עבור רוב האנשים, כמו בצרפת. כאן הוא כבר נטמע בתרבות הצרפתית. בצרפת ובהרבה מדינות נוספות המותג מחובר דווקא לעסקי היין שלנו, ופחות לבנקאות. הוא חזק ביותר במדינות אגן הים התיכון, וזה כולל כמובן את ישראל, שם יש לנו היסטוריה רבה. בתל אביב אין רחוב HSBC או רחוב ברקליס - אבל יש את שדרות רוטשילד". למשפחה יש גם כיום כמה זרועות. כיצד אנשים מבדילים בין השלוחות השונות של המשפחה, למשל, הזרוע של רוטשילד בבריטניה? "לא קשה במיוחד להפריד בין השלוחות. הבריטים מתמקדים יותר בעסקי המיזוגים והרכישות". למשפחה שלך יש היסטוריה של שיתוף פעולה בין השלוחות המשפחתיות השונות. האם תמשיכו לעשות עסקים ביחד? "אולי נעשה בעתיד עסקים יחד. מי יודע? הכל תלוי בקרבה ובמערכת היחסים בין האנשים. אני משקיע בחברת האחזקות של היינות, המשותפת לנו, ואני דירקטור בחלק מהחברות של בני המשפחה האחרים". האם יש ביניכם תחרות? יריבות? "תמיד היתה תחרות, גם בעבר, אבל זהו גם סוג של תמריץ. הבנקים של המייסד עבדו יחד בכל הבירות של אירופה, אבל גם התחרו זה בזה - וזה עבד". אביך וסבך היו בנקאים מסורתיים. עד כמה אתה שונה מהם? אני מאוד שונה, כי כל התנאים השתנו. אנחנו לא חיים באותו עולם. אי אפשר לפעול באותן הדרכים. להם היו סגנון חיים ותחומי עניין שונים. ואגב, הם פעלו בתנאים כלכליים מאוד טובים, שבהם היו יכולים לשגשג. כיום, לעומת זאת, המצב הפיננסי לא טוב, ואני לא חושב שהוא יהיה טוב בעשר השנים הבאות". מדוע? "לאחר מלחמת העולם השנייה היה קשה לא לעשות כסף. בישראל של לפני עשר שנים היה קשה לא לעשות כסף. כיום הסיפור הוא שונה בכל העולם. בארה"ב הצמיחה נמוכה, אולי 1% לשנה. מנגד, המדינות המתפתחות מתחזקות וכבר שולטות בעולם". אתה שם הרבה פוקוס על שווקים מתפתחים. "רק הבוקר היה לנו דיון בעניין. האם ידעת שעד לפני 250 שנה היתה סין המדינה החזקה בעולם? יש לנו כבר סניף בהונג קונג ואנחנו עובדים עם בנק אוף צ'יינה. אנחנו מתכוונים להתמקד יותר ויותר באזור הזה. גם הפעילות שלנו בישראל חשובה לנו, אני רואה בה גשר למדינות מתפתחות, באמצעות האנשים שלנו שם, והמוחות שלכם". כיצד מתייחסים בסין לשם ולמותג רוטשילד? "מתברר שהוא ידוע מאוד. אנשים עושים בדיקה ומחקר, מגלים את הסיפור של המשפחה ומתרשמים מאוד. הסינים גם מתפעלים מהיכולת של המשפחה להמשיך שושלת במשך שבעה דורות, וזה פרט מאוד חשוב עבורם. השאלה הראשונה שהם תמיד שואלים אותנו היא איך הצלחנו להחזיק את המשפחה ואת השושלת העסקית כל כך הרבה זמן. זה, אגב, משהו שישראלים יצטרכו ללמוד לעשות. אתה אף פעם לא רואה יותר משניים או שלושה דורות בישראל. לצורך כך דרושה מערכת מס טובה וצריך להיפתח לעולם. צריך להביא לישראל יועצים בינלאומיים המתמחים בכך, המערכת הפיננסית צריכה להיפתח, כפי שהמערכת התעשייתית נפתחה". מדוע בעצם אין למשפחה עסקים בארה"ב? "היו לנו כמה נכסים שם. אבי היה הבעלים של הבנק השלישי בגודלו בקליפורניה, אבל הוא מכר אותו. מאוד קשה לנהל בנק בפער זמנים של תשע שעות". המציאות הכלכלית יוצאת לאור ההיסטוריה של בנג'מין דה רוטשילד מעידה שהוא בן המשפחה שנבחר לרשת את השושלת המפוארת. כשסיים לימודי תיכון בפאריס, לאחר שנאלץ להחליף כמה בתי ספר, הוא נשלח ללימודי עסקים בארה"ב ובחר באוניברסיטת פפרדין, שנמצאת על החוף במליבו, לוס אנג'לס. "ים, סקס ושמש. חגגנו שם. הגעתי לרמה גבוהה מאוד בגלישת גלים", הוא סיפר לפני כמה שנים לעיתון צרפתי. כשסיים את לימודיו, עבד בבנקים של המשפחה באירופה, ובגיל 26 חזר לז'נווה ופתח חברה למתן שירותי ייעוץ בתחום אופציות ונגזרות במטבעות. לאחר מכן הוא הצטרף לעסקי המשפחה, וב-1997, כשאביו נפטר, הוא נהפך לבעלים ולנשיא של כל הקבוצה. בדרך, התחתן בנג'מין עם אריאן, ונולדו להם ארבע בנות. בקצת יותר מעשור שהוא מנהל את האימפריה הצליח בנג'מין להכפיל את סך הנכסים המנוהלים פי חמישה. תמיד ידעת שתמשיך את השושלת ותפנה לעסוק בתחום? "ידעתי כבר מגיל 4 - הייתי בן יחיד. זה תמיד היה ברור והכינו אותי לזה. היה ברור שאני לא אלך לעבוד בחברת סלולר, או שאפתח עסק של תחנות רוח. ידעתי שאהיה בנקאי ואני מצפה מהבנות שלי שימשיכו את הדרך". בעבר, בני משפחת רוטשילד לא תמיד קידמו והציבו את נשות המשפחה בקדמת הבמה. העובדה שהעסקים עברו רק דרך הבנים היא די מפורסמת. "נכון, אבל העולם משתנה. אני חושב שנשים כיום יותר מוכשרות לעסקים מגברים. גם החוקים השתנו: אדם כבר לא יכול להוריש את הבעלות והניהול רק לבנים. זה כבר לא חוקי: לבן הדוד שלי יש בן ושלוש בנות, ואפילו אם רצה להוריש את הכל לבן, הוא לא יכול". כיצד עברתם את המשבר הפיננסי? "עברנו אותו טוב, כי מנהלי ההשקעות שלנו לא רצו להשקיע בדברים משוגעים. הנה, ב-2010, התשואה של התיקים שלנו היא 5%, בעוד ששווקי המניות ירדו ב-8%. אנשים לא באים אלינו כדי להרוויח הרבה, אלא בשביל לשמר את הונם. הלקוח יודע שלא נבצע ספקולציה עם הכסף שלו. במשבר, הגיעו אלינו גם לקוחות שברחו מהבנקים הגדולים שנקלעו לקשיים". ולא היית מעורב בהשקעות אחרות, או בנדל"ן? "לא היינו מעורבים בנדל"ן ולא היינו קשורים למיידוף. אמנם פיספסנו חלק מהגאות הגדולה שלפני המשבר, אבל החמצנו 95% מהמשבר ואת המפולת. השמרנות היא משהו גנטי בתרבות שלנו". במבט לאחור: מה היה הגורם המרכזי למשבר? "תאוות בצע! חד וחלק. וזה הולך לקרות שוב. הפעם זה יתרחש בתחום אג"ח של חוזי ביטוח חיים. אנשי וול סטריט עושים כיום בתחום הביטוח את אותן טעויות שעשו עם המשכנאות. הם לעולם לא ילמדו. כשאתה רואה את הסכומים שמשלמים כיום לסוחרי ניירות הערך שעוסקים באג"ח חוזי ביטוח חיים - אתה רואה טירוף טהור. זה ההבדל בין קפיטליזם אמריקאי לקפיטליזם משפחתי. בניגוד לאמריקאים, אנחנו לא חייבים לדווח על ביצועים בכל רבעון. אנחנו יכולים לקחת פרספקטיבה הרבה יותר ארוכה ולחכות גם ארבע-חמש שנים עד שיגיעו התוצאות. רווחים של רבעון אחד לא ישנו לי את החיים". כשבוחנים את תוצאות המשבר, האם לדעתך הבעיה היא בעולם הפיננסים, או שיש כשל יסודי יותר במודל של השוק החופשי? "לדעתי הבעיה טמונה בשניהם. אני חושב שהמודל הקפיטליסטי האמריקאי נכשל. ניהול חברה משפחתית שונה מניהול של חברה שנמצאת בבעלות אחרים. במצב הזה פשוט לא אכפת לך מהחברה, לא אכפת לך מבעלי המניות - אתה עושה מה שאתה רוצה. תראה מה עשו אנשי ליהמן ברדרס: ימים ספורים לפני המפולת, הם שילמו לעצמם בונוסים ושכר בעשרות מיליוני דולרים. אני מצטער, לדעתי זה פשע, והם היו צריכים ללכת לכלא. גם להם, אגב, היה שם 'יהודי' של עסק בעל מוניטין שעליו היה צריך לשמור". באיזה שלב של המשבר אנו נמצאים? בהתחלה? בסוף? באמצע? "האמת? אין לי מושג ירוק. תגיד לי אתה. מי שיענה לך על השאלה הזאת הוא גאון או רמאי. הכלכלה האמריקאית עדיין מצויה במשבר קשה, יש להם בעיה בתחום התעסוקה והיא תחמיר ותלך. אחת החוזקות של ארה"ב היתה היכולת של אנשים לעבור מהר ממקום עבודה למקום עבודה אחר. אבל עכשיו זה נעצר: הם לא יכולים לעבור ממקום למקום כי הם לא יכולים למכור את הבית שלהם במקום הקודם. ארה"ב גמורה, לפחות כרגע. אמנם יהיה יותר פיקוח, אבל אנשים תמיד ימציאו מוצר פיננסי חדש שלא ניתן לפיקוח. מה שקורה הוא שמכבי האש מגיעים תמיד לאחר השריפה". אירופה נמצאת במצב טוב יותר? "אמנם לאירופה אין את הבעיות של ארה"ב, אבל הם לא יכולים להדפיס כסף כמו האמריקאים. יהיו בעיות של הורדת דירוג למדינות ובעיות של ערכי שוק. אם תיקח את הערך בשוק של אג"ח של ממשלת יוון, משהו כמו 70 סנט ליורו, ותגרום לבנקים האירופיים לרשום את הערך הזה בספרים שלהם - תגלה שיצרת הפסד של יותר מ-100 מיליארד יורו. עבור חברות מהסוג של 'קפיטליזם משפחתי', אגב, אני לא חושב ששיטת התמחור לפי המחיר בשוק מתאימה. אם אתה מבצע פחת של המוניטין לחברה כמו שלי - מה נשאר? יש מקרים שבהם צריך לבצע מחיקות, למשל, אם רכשת חברה והיא נפגעה. אבל אם התנאים לא השתנו, מדוע למחוק מוניטין?" יש לך מתכון לפתרון המשבר? מה לדעתך ממשלות בארה"ב או באירופה צריכות לעשות? "אין לי מתכון לפתרון המשבר, אבל יש לי מתכון לעוגה טובה. לדעתי, למנהיגים אין מושג ואין פתרון, לכן הם נאלצים להיות בעיקר פוליטיקאים ובעיקר לדבר. תראה מה קורה בצרפת, למשל: יהיו שביתות בכל המדינה כי ב-1992 נקבע שאנשים יפרשו בגיל 60 והם לא צריכים לעבוד יותר מ-35 שעות בשבוע. זה עלה לצרפת מאות מיליארדי יורו, וכיום נאלצים להעלות את גיל הפרישה ל-62 - והנה מיליון איש יוצאים לרחובות. המדינה במלכוד, הממשלה לא יכולה להזיז אצבע. אני חושב שגם באירופה וגם בארה"ב יהיו הרבה בעיות של אי שקט חברתי. אחוזי האבטלה יגדלו ומעמד הביניים יאבד הרבה מאוד מעושרו ומערכו". מהם הסיכונים בשווקים המתפתחים, שמהם אתה כה מתלהב? ומהם הסיכונים שיוצרת הריבית האפסית בארה"ב ובאירופה? "הסיכונים בשווקים המתפתחים הם סיכונים פוליטיים ומשפטיים. לכן תמיד צריך לחשוב היטב עם מי אתה משתף פעולה. הריבית האפסית היא דבר נורא: היא רומזת שלכסף אין ערך, ואני חושב שזו מנטליות גרועה מאוד לאנשים ובעיקר לחינוך של הדור הצעיר. אפילו אם זה מוזיל נכסים כמו נדל"ן בטווח הקצר, אני חושב שלכסף יש עלות. בסופו של דבר הריביות יחזרו לרמה הרגילה שלהן, ובעוד 10-15 שנים הן יכולות לחזור גם ל-8%. "במקביל, הריבית הנמוכה מייצרת אינפלציה. קחו לדוגמה את מחירי הדירות בפאריס: לפני עשר שנים המחירים היו זהים לאלה של היום, אבל בפרנקים צרפתיים. כלומר, הם עלו ביותר מפי שבעה. המחיר של אוכל ושל כוס קפה קפץ גם הוא. מצטער, אבל עבורי זו אינפלציה. זה כמו דו"חות פיננסיים: אתה יכול לבשל אותם איך שאתה רוצה, אבל בסוף המציאות הכלכלית יוצאת לאור". מה יקרה כשהריבית תעלה? האם יהיו ללקוחות שלך הפסדים? "לא בהכרח. יש חברות שמשלמות דיווידנדים יפים, ואם הן רוצות לשמור על בעלי המניות - הן ימשיכו לשלם. אנשים מנפיקים אג"חים שלעולם לא יגיעו לפידיון, ואם יש אנשים שיקנו את אותם - זו בעיה שלהם". "אני לא מדווח לאלוהים" בכל אחת מהחברות שבבעלות המשפחה יש מועצת מנהלים. בבנק הצרפתי למשל, יושבים בהנהלה שמונה מנהלים. בתור הבעלים של 88% או 100% מהעסק, בנג'מין מציין כי הוא מדווח רק לילדים שלו ולאבותיו. אבל בנותיך בגיל העשרה, והן לא נשות מקצוע. מי מפקח עליך בניהול החברה, למשל? "אני מדווח לאנשים שאני מעסיק. אני מדווח לילדיי ולאשתי. אני לא מאמין באלוהים - אני לא מדווח לו". מהי המשימה העיקרית של משפחת רוטשילד? כמה ממנה הוא שימור השווי והעושר שלה, וכמה הוא שימוש ביכולות עבור פעילות של אחריות חברתית? "זה שילוב של שניהם, והיחס משתנה כל יום - תלוי בתחום. קרנות הפילנתרופיה שלנו הם נושא אחד, ושימור השושלת הוא נושא אחר. אני צריך לוודא שהדור הבא יוכל גם לעסוק באחריות חברתית, לכן אני לא עושה את מה שסבא שלי עשה. היינו הראשונים שפתחו בפעילות ליצירת דיאלוג בין מוסלמים לנוצרים וליהודים, בין אימאמים לרבנים, וזה היה מאוד מוצלח. יש לנו הרבה פעילות בתחום האחריות החברתית ואיכות הסביבה. יש לנו בתי חולים, מרכז לגמילה מסמים, ואנחנו מעניקים מלגות. אבל יש לנו גם אחריות להעביר הלאה לילדים שלנו הון גדול יותר ממה שאנחנו קיבלנו". מה האסטרטגיה של הפילנתרופיה בישראל? "התקציב הוא כ-16 מיליון דולר בשנה והמטרה העיקרית היא חינוך. זה החזון שנקבע על ידי המשפחה. בזמנו של אבי, חלק ניכר מהכסף ניתן לחינוך גבוה - חילקנו מלגות לאנשים כדי שילמדו באוניברסיטאות כמו אינסיאד. ואולם כיום הבעיה בישראל היא בחינוך הבסיסי יותר, בבית הספר היסודי והתיכון. המוסדות נכשלים, ולכן אנחנו מעבירים את המוקד לשם. אנחנו נשיק בקרוב תוכנית גדולה בשם 'מנהיגות', שבה ניתן כסף לצעירים אבל גם נדרוש מהם לתת בחזרה במהלך הלימודים". מה החלק של התרומות בישראל, ביחס לתרומות בכל העולם? "הן מהוות חלק מרכזי. קשה לחשב. לפני עשר שנים פתחנו בצרפת מרכז למבוגרים ויש לו עלות בכל שנה. זו לא פילנרתופיה מסורתית, אך זה עסק ללא מטרת רווח". כמה חשוב לך להמשיך לשמור על האופי היהודי של המשפחה? "חשוב לנו לשמור על הזיכרון היהודי. איני אדם מאמין או דתי, כמו שאבי לא היה דתי. אני שומר מסורת ביום הכיפורים, כמו כולם, ושולח ברכות בראש השנה". ומה עם בנותיך? היית מעוניין שהן יתחתנו עם יהודים? "נראה אותך אומר להן מה לעשות. החבר הכי טוב של הבת הגדולה, בת 15, הוא סעודי. הוא בחור מצוין, ואם היא תרצה להתחתן אתו, היא תוכל. אם היא תביא בחור שחור והוא אדם טוב, היא תוכל להתחתן אתו. התפקיד שלנו יהיה אז לחנך אותו להיות חלק מהמשפחה. היא תצטרך לבחור את האדם הנכון. כיום אי אפשר להכריח אדם לבחור בן זוג. זה כבר לא עובד. "ואם כבר מדברים על דת, תן לי להגיד לך שהעם היהודי עשה שגיאה מאוד חמורה, כשהפך את ההתגיירות לתהליך כל כך קשה. מתמטית, אם תמשיכו כך, הדת היהודית עלולה להיעלם. אם מישהו רוצה להתגייר, תן לו להתגייר. אל תעשה את ההליך כל כך מסובך, עד שאנשים יתייאשו. אם אתה רוצה להתאסלם, זה מאוד פשוט. אם אתה רוצה להתגייר, זה כמעט בלתי אפשרי. אמי התגיירה אצל רב בפאריס, אבל הממסד האורתודוקסי לא מכיר בגיור שלה, כך שטכנית אולי אני לא יהודי. אם כך, מדוע אתם באים לגוי ומבקשים ממנו כסף? אני חושב שהממסד הדתי יצטרך לשנות הרבה דברים בתחום הזה, כי זה עניין של הישרדות". עד כמה אתה טכנולוגי? כמה אתה משתמש, נניח, בסמארט פון או באינטרנט? "יש לי את הפריווילגיה שלא ללכת עם טלפון סלולרי. אין לי בלקברי או אייפון. מעולם לא היה לי סלולרי. המקרה היחידי שבו אני משתמש בטלפון סלולרי הוא כשאני עושה סקי עם הבנות, וצריך לתאם עמן את שעת ארוחת הצהריים". למשפחה שלך יש גם השקעות במדיה, למשל בעיתון "ליברסיון". מדוע? "ההשקעה ב'ליברסיון' היא לא שלי, אלא של אדוארד דה רוטשילד. אני לא הייתי משקיע בענף הזה. עיתונים ממילא יכתבו מה שהם רוצים, כך שגם אם יש לך עיתון, אתה לא יכול להשפיע על התוכן. פגשתי בעלי עיתונים שאמרו לי שהעיתון שלהם הוא זה שכותב את הדברים הכי גרועים עליהם, אולי בגלל לחץ תחרותי. אני חושב גם שאנשים יקראו פחות ופחות עיתונים, ושהאינטרנט יהיה מקור המידע העיקרי. אני מצטער, אבל אני חושב שתחום העיתונים הוא עסק מת. אני לא אומר שזה יקרה תוך חמש שנים, אבל אנשים קוראים פחות ופחות". איך היית מגדיר את סגנון הניהול שלך, את התרבות הארגונית של קבוצת רוטשילד? "העובדים שלנו, יותר מ-3,000, מקבלים משכורות טובות. אנחנו לא מחלקים הרבה אופציות ובונוסים, אבל הם יודעים שלא יפוטרו. לכל דבר יש מחיר. אני מאציל סמכויות אני פועל על פי אינטואיציות ואני מחפש אנשים עם ערכים. המשכורות ששולמו למנהלים בארה"ב מרתיחות אותי. אנשים שנכשלו בתפקידם והזיקו לעסק הולכים הביתה עם חבילות שכר של עשרות מיליוני דולר, במקום ללכת לכלא. הם לא יותר טובים ממיידוף". כשאתה פוגש לקוחות ששואלים אותך איפה כדאי להשקיע, מה אתה אומר להם? "אני אומר שאם הם רוצים עצה מדויקת, אחבר אותם עם המומחים שלנו לתחומים שבהם הם מתעניינים. אני אומר להם לפזר את תיק ההשקעות. כדאי להשקיע גם בנדל"ן, בסחורות ובזהב. ואני לא אוהב זהב". מדוע אתה לא אוהב זהב? "זה עניין אישי ורגשי. למסחר בזהב יש תחושה של משהו מהעבר. אני יודע שהמשפחה שלנו נהגה לסחור בזהב, וכסוחר או כבעל עסק למסחר בזהב, אני דווקא אוהב אותו. אבל להחזיק זהב כהשקעה, בתוך כספת, עבורי זה כמו להחזיק אג"ח ממשלתיות. גם אג"ח וגם זהב משלמות ריבית קרובה לאפס, ומבחינתי זה לא מתאים. אולי זו גישה שאימצתי כי למשפחה היה מזל שלא להסתבך במפולת האג"ח הממשלתיות של רוסיה בתחילת המאה ה-20. סבי הלך לשם ומכר את כל האחזקות ברוסיה. זה היה מזל טהור כי המשפחה לא איבדה כסף בכל המהפכה הרוסית. אישית אני כבר לא סוחר בנכסים, אז אני פחות קרוב למה שקורה בשוק". אנשים בכל זאת רוצים שתלחש להם משהו על האוזן. "אתה רוצה שמות? בבקשה: כיום כדאי להחזיק מניות של חברות בינלאומיות, חברות שמוכרות בכל העולם ובמיוחד במזרח. יש די הרבה חברות שווייציות כאלה, כמו נסטלה, אבל גם חברות אמריקאיות כמו ג'ונסון אנד ג'ונסון ופייזר. לדעתי, ענפי הטכנולוגיה יניבו תשואות טובות כי העולם נהפך ליותר ויותר היי-טקי. אני רואה את הילדים שלי משחקים כל היום במחשב ובטלפונים הסלולריים שלהם, ואיך הם מתקשרים ביניהם. הם כבר לא משתמשים בטלפון - הם עושים הכל באינטרנט". האם יש לך עמוד בפייסבוק? "מישהו פתח עמוד מזויף שלי, ונכנסתי לבדוק מה זה, ואז יצרתי עמוד אמיתי. אבל אני לא חושב שנכנסתי לפייסבוק בשנתיים האחרונות. אני לא יודע כמה חברים יש לי. אני חושב שפייסבוק ורשתות דומות פתוחות לחקירות של המשטרה ושל שירותי בטחון, ואני לא אוהב שעוקבים אחרי. אני מקפיד מאוד לשמור על החיים הפרטיים שלי ושל משפחתי. "מבחינתי, ככל שאנחנו פחות בולטים, כך עדיף לנו. מדוע? ראשית, אני לא רוצה שהילדים שלי יהיו מוקפים ב-40 שומרי ראש, זה לא אורח חיים נכון. שנית, יש גם אנשים שלא אוהבים אותנו. בעבר, כשפורסמו סיפורים איומים על המשפחה בעיתונות, היה אפשר לעשות משהו. כיום הכל עולה לאינטרנט וליוטיוב, ואנחנו לא יכולים לעשות הרבה. יש שם סיפורים מופרכים, איומים". איך אתה מחלק את זמנך בין עסקים ופנאי? "אני מבלה 90% מהזמן שלי בחשיבה על העסקים, אבל אני לא חייב להיות במשרד כל הזמן. העבודה והתחביבים שלי מגוונים, יש לנו גם את עסקי היין במדינות רבות, ואת חוות הגבינות. אני מוצא את עצמי מבלה זמן רב בהרבה ארצות ובהרבה מקומות, ועוסק בהרבה תחומים. וכמובן שאני אוהב את הזמן שלי". הברון מכור לספורט: הוא לא רץ או שוחה, לא רוכב על אופניים ולא מבקר בחדר כושר, אבל אוהב אדרנלין: יש לו צי של סירות מפרש תחרותיות - מהסוג שמיועד להקיף את העולם - והצוותים שלו זוכים בפרסים ובמקומות ראשונים; הוא אוהב לצוד ("אני צד הכל, באפריקה ובאירופה. זה ציד וגם שמירה על החיות באותו זמן, כי אלה מקומות שבהם צריך לצמצם אוכלוסיה מסוימת"); הוא נוהג במכוניות המרוץ של פרארי מפורמולה 1, שאותן הוא רוכש לאחר שהקבוצה הרשמית מקבלת כלי רכב חדשים; פעם בחודש הוא נוהג לקחת את אחת המכוניות לסיבוב במסלול מרוצים, ונוסע במהירות של 350 קמ"ש. הוא רוכב על אופנועי מרוץ; והוא עוסק בסקי תחרותי - סבתו היתה הראשונה שייסדה כפר נופש לעשירים בעיירה הצרפתית מז'ב, והוא מגיע לשם כדי לגלוש ולנהל את המלונות שבבעלותו. כשהברון רוצה לנקות את הראש, הוא עולה על מסוק פרטי, שעליו מוטבע סמלה של משפחת רוטשילד, וטס למעגן של סירות המרוץ על החוף האטלנטי. "אני אוהב מהירות. אין עצם אחת בגוף שלא שברתי". הם כאן כדי להישאר קבוצת אדמונד דה רוטשילד פועלת בישראל מאז 1999, והיא מציעה ללקוחות הישראלים קרנות נאמנות וניהול תיקי השקעות. בעלי התפקידים העיקריים בקבוצה הם ג'ימי פינטו, יו"ר קבוצת רוטשילד בישראל; מיקי קליגר, מנכ"ל הקבוצה בישראל; ודורון כהן, המשנה למנכ"ל. זהו הגלגול הבנקאי השני של משפחת רוטשילד בישראל. אדמונד, אביו של בנג'מין, היה הבעלים של בנק כללי לישראל בע"מ, כיום UBank, אך הוא מכר אותו ב-1997. בית ההשקעות הישראלי, המעסיק כ-50 עובדים, מנהל כ-12 מיליארד שקל, ומתמחה בהשקעות מעבר לים. לצורך מתן שירותים אלה, הוא נעזר ב-20 דסקים נוספים בעולם, המפעילים מחלקות מחקר, מיקרו ומקרו. בקבוצת רוטשילד העולמית מנוהלים בסך הכל כ-110 מיליארד דולר. ברוטשילד מייחסים חשיבות רבה למוניטין של הקבוצה ולכך שהשם מתקשר בצורה אינטואיטיבית לפילנתרופיה ולכסף. כל עובד חדש מקבל ספר ובו הסבר על תולדות המשפחה וזיקתה לישראל, וצופה בסרטון על אודותיה כדי להבין את ההיסטוריה הענפה שלה. בית ההשקעות נחשב לבעל זיקה מקומית חזקה, למרות היותו זר, בין השאר בזכות הוותק שלו ובזכות העובדה שגם בשנים הקשות לכלכלה העולמית בכלל ולמקומית בפרט, מעולם לא נשקלה האפשרות לעזוב את ישראל. בכך מעביר בית ההשקעות את המסר, שאם רוטשילד נוכח פה יותר מ-120 שנה, הוא יישאר בישראל לעוד 120 שנה לפחות. 10 דברים שלא ידעתם על משפחת רוטשילד 1. שם המשפחה המקורי היה ככל הנראה הרץ, אך במאה ה-16 היה מקובל לכנות יהודים על שם ביתם, ובמקרה של רוטשילד "הבית עם המגן האדום" (צום רוטן שילד). בני המשפחה המפורסמים גדלו בבית עם שם ציורי פחות - "סיר חימום" (הינטר-פפאן), אך נותרו עם השם הקודם - גם לאחר שכבר עברו לבית מרווח יותר "עם המגן הירוק" (גריננשילד). 2. למשפחה, שהועלתה לדרגת אצולה, סמל משפחה כיאה למעמדה. מוטו המשפחה, Concordia, Integritas, Industria (הרמוניה, יושרה, יזמה) - נמצא בתחתית סמל המשפחה, שבו נראה אגרוף קמוץ המחזיק חמישה חצים המסמלים את חמשת בניו של מאייר אמשל רוטשילד, שנורו כל אחד לארץ אחרת. הסמל הוא אזכור לפסוק "כחצים ביד גיבור כן בני הנעורים" שלקוח מתהילים קכ"ז - ומעיד גם על הקשר החזק של המשפחה ליהדות, שעטנז שאינו שגור בהיסטוריה של אירופה. 3. האחים לבית רוטשילד נחשבים, בצדק או שלא, לממציאי האג"ח המודרניות, שאיפשרו לממשלות לקחת הלוואות ענק מהציבור, ולציבור להשקיע יחסית בקלות בממשלות. 4. משפחת רוטשילד הקפידה במשך שנים למנוע מנשות המשפחה מעורבות בעסקים, ובהסכמים בין השותפים מודגש כי בנות המשפחה, בעליהן וילדיהן אינם זכאים לערער על חלקם בירושה או לקבל אחזקות בחברה. החלטה זו נבעה, בין השאר, מהרצון לשמור את השליטה בעסק בתוך המשפחה. מסיבה זו גם עודדו נישואים בתוך המשפחה. 5. ב-1810 גייס מאייר אמשל את הכספים הדרושים לאמנציפציה של יהודי פרנקפורט, שהתאפשרה תחת השלטון הצרפתי. 6. ליונל דה רוטשילד היה היהודי הראשון בפרלמנט הבריטי, והושבע ביולי 1858 - 11 שנה לאחר שנבחר לראשונה. העיכוב נבע מסירובו של ליונל היהודי להישבע בברית החדשה ולהסיר את כיסוי הראש שלו. רק משהותר לו להישבע בתורה עם כיסוי ראש, התאפשר מינויו לפרלמנט, שסלל את הדרך ליהודים אחריו. 7. במשפחת רוטשילד גדלו הרבה חובבי וחוקרי זואולוגיה, ולכן קרויים על שמם לא פחות מ-153 מיני בעלי חיים. 8. למשפחה כמה יקבים ידועים ומצליחים, שהמפורסמים בהם הם שאטו לאפיט, המוביל את ראש סיווג יינות בורדו מ-1855, ושאטו מוטון רוטשילד. 9. שפחת רוטשילד שימשה פטרונית לאמנים רבים, חלקם מפורסמים. עם האמנים שהקדישו לרוטשילדים למיניהם יצירות נמנים הסופר הצרפתי אונורה דה בלזק, המשורר הגרמני היינריך היינה, והמלחינים פרדריק שופן הפולני וג'ואקינו רוסיני האיטלקי. 10. למשפחת רוטשילד אזכורים רבים בספרות, בין אם בשם היצירה, כמו סיפורו של צ'כוב "כינורו של רוטשילד", או בשם הדמות, כבספרי בלזק. אזכורים כאלה קיימים גם לא מעט בספרות נאצית, או בהקשרים אנטישמיים.

Novell Sale May Fall Through: Reuters | Linux

Novell Sale May Fall Through: Reuters | Linux

It’s unlikely that anybody in the industry needs three anonymous Reuters sources to tell them that NetWare has been the donkey on the bridge holding up the sale of Novell for lo the six months the company’s been in play.

Everybody has known for years and years that that thing has been an albatross around Novell’s neck. Heck, if Novell had been able to solve its NetWare problem it wouldn’t have bought SUSE Linux.

• AUGUST 26, 2010

Innovative Israel Failing To Grow High-Tech Start-Ups

• Article
• Comments (12)

more in Tech »

By SARA TOTH STUB

Jerusalem
Israel's inability to turn its high-tech start-ups into mature companies that remain in the country is causing concern for both the industry and the government.
While Israel boasts the most high-tech start-ups per capita in the world, over the past decade a tendency has emerged whereby the majority of successful ones are acquired by or merged with larger foreign companies. This occurs before the Israeli companies have the chance to grow into substantial independent firms that can provide local jobs and encourage the development of management skills.

View Full Image

SolarEdge Technologies

One firm facing the challenge of getting later-stage funding is SolarEdge, which makes technology for photovoltaic solar panels. 'We want to build a global company,' says one of the company's founders.
------

A number of factors contribute to this, including a lack of later-stage funding, a shortage of local management skills and culturally ingrained short-term thinking, analysts and chief executives of high-tech companies say.
"They tend to exit as soon as possible to get some sort of return. They don't have the patience or confidence to grow to the next level," says Eldad Tamir, chief executive of Tamir Fishman Group, a Tel Aviv investment house that also engages in venture capital.
Gal Trifon, CEO of digital-advertising company MediaMind Technologies Ltd., which raised $57.5 million in an initial public offering in early August, says finding enough funding and building a corporate structure was difficult and required a lot of patience. "It would have been easier to sell," he says.
Without more big companies and international investment in local high tech, Israel risks not capitalizing fully on, or even losing, its innovative edge, which is a backbone of the local industry. Israel has few natural resources, and its main asset is human capital and innovation, says Yoram Tietz, managing partner of Ernst & Young Israel.
Israel's high-tech industry, which includes the software, medical-device, electronic-device and advanced-mechanical sectors, made up about 15% of the country's $200-billion-a-year gross domestic product in 2009, and 40%, or $35 billion, of its exports, according to the Ministry of Finance.
""There are weaknesses in the model; we don't have the whole ecosystem to grow companies in Israel," says Eugene Kandel, head of the National Economic Council, a division of Prime Minister Benjamin Netanyahu's office, which is studying the issue. "We need at least a small part of our start-ups to turn into big companies and stay in Israel."
Mr. Kandel says Israel has 3,800 start-ups. But according to the Israel High Tech Industry Association, a trade association for the high-tech and venture-capital sectors, it has only four technology companies with market capitalizations of more than $1 billion. Such statistics give rise to two questions: What makes Israel so innovative? And why can't companies there grow?
Saul Singer, co-author of the 2009 U.S. best seller "Start-Up Nation," says the innovation required for start-ups is natural to Israelis who, in a small country surrounded by enemies, are used to taking risks, facing adversity and making decisions amid ambiguity.
"Israelis have always been good at turning adversity into a source of creative energy," Mr. Singer told The Wall Street Journal in an interview. "The country is a start-up. It took a lot of drive and innovation just to survive in Israel."
Entrepreneurs identify two main obstacles to companies growing bigger: a lack of later-stage financing and a paucity of managerial talent.
The roots of the financing problem lie in the sector's origins in the 1990s, analysts say, when it was backed heavily by venture capital that focused mainly on early-stage investment and put pressure on entrepreneurs to sell their companies to ensure a return on that investment.
CEOs say that while they would prefer to stay headquartered in Israel to take advantage of the local culture of innovation, not selling to a foreign company is dependent on getting later-stage funding, either through venture capital or an IPO
"Late-stage funding is barely available for this industry," Mr. Kandel says.
One company facing such a challenge is SolarEdge Technologies Inc., founded in 2006 by three veterans of an Israeli military laboratory, and which makes technology for photovoltaic solar panels. Like many of their peers, the founders say Israel is the best place for innovation and engineering talent. The company has received $34 million in funding from a combination of private venture capital and GE Energy Financial Services, and a month ago began a search for new funding to tide it over until an IPO, which is at least a year away. It expects 2010 to be its first cash-flow-positive year, with $30 million in revenue; expected revenue for 2011 is $65 million.
"We don't want a big player to buy us out," says Lior Handelsman, one of SolarEdge's founders and vice president of product strategy and business development. "We want to build a global company."
But venture capital—which has been of major importance despite its limitations—also isn't what it was. In 2009, Israeli high-tech companies raised $1.12 billion in venture capital, the lowest amount since 2003, according to the IVC Research Center, which publishes data on the industry. The industry raised $2.07 billion in 2008 and $1.76 billion in 2007, the center said.
"The VCs are almost dried out," says Inon Beracha, who founded Ceragon Networks Ltd. in 1996, and who says he doubts he would get funding today like he did back then. Ceragon began with venture funding from the founders of RAD Group, a collection of companies in the network and telecommunications fields.
Compounding this problem, local institutional investors have largely stayed away from venture-capital investment, allocating an average of 0.2% of their portfolios to it, as opposed to an average of 2.5% for U.S. institutional investors, according to the finance ministry.
Mr. Kandel, of the National Economic Council, says the government should team with the private sector to create late-stage venture-capital funds to address this problem, much as it invested $100 million in early-stage venture funds through the Yozma program in the 1990s.
In that program, the Israeli government partnered with foreign venture funds to create 10 venture-capital funds for the high-tech sector. Michael Eisenberg, a general partner in Benchmark Capital's Israel office, credits Yozma with creating Israel's venture-capital industry and has called for a similar government program dedicated to late-stage capital.
The cabinet recently approved policies to encourage the development of larger high-tech companies, including tax incentives to companies that stay in Israel and to Israeli companies that buy or invest in smaller local start-ups. The cabinet also approved the creation of a safety net to encourage local institutional investors to participate in venture capital. The safety net would allocate 200 million shekels ($52 million) annually to reimburse qualified institutional investors for part of their losses in venture investments, the finance ministry said. The proportion of reimbursement hasn't been established.
The government hopes the safety net will help raise the average amount of portfolio money that institutional investors dedicate to venture capital to 2.5%, a finance ministry official says. The plan also includes measures to encourage that innovation continues, such as bringing retired high-tech professionals to teach in high schools, establishing more cooperation between university laboratories and the corporate world, and offering financial incentives to Israeli researchers returning from abroad.
CEOs of several high-tech companies aiming to keep their headquarters in Israel say the government's plan seems to be on the right track, but that it doesn't do enough to increase significantly the availability of late-stage funding.
The government's safety-net plan for institutional investors is only a first step in creating more late-stage capital, Tamir Fishman Group's Mr. Tamir says. "The good news is that people are aware. Whether or not that will solve it or not remains to be seen," he says.
It's also in the interest of the local venture-capital sector to focus on expanding companies in Israel rather than creating early exits, says Aaron Mankovski, managing general partner of Pitango Venture Capital and chairman of the High Tech Industry Association.
"It's not just for the sake of Zionism," Mr. Mankovski says. "To get a good price in a merger or an initial public offering, you need a larger company today." Unlike in the late 1990s, acquiring companies don't want to buy just an idea or technology, but want an organization with management and a proven business record. The amount of revenue a company needs in order to go public today on the Nasdaq Stock Market is about $100 million, he says, up from $50 million 10 years ago.
Another challenge is finding qualified managers, industry and government officials say. Ori Hadomi, CEO of Mazor Surgical Technologies, says his company, which produces medical robotics for the global market, is still headquartered in Israel and trades on the Tel Aviv Stock Exchange, but runs its marketing and product management out of an office in the U.S., where Mr. Hadomi has recently relocated. The company tried to hire people for such jobs in Israel, "but we couldn't find them," Mr. Hadomi says. "We really lack a professional marketing and sales culture."
Many CEOs see Israel's problem as one of critical mass. More large companies developing there would develop local managerial talent. But the lack of such talent stops such companies from developing. Israel needs to be seen as not just a hub for innovation but as a center for business development, they say.
They also say developing a number of large high-technology companies in Israel is crucial in being able to draw more investment to the country and raise the level of corporate managerial skills.
Mr. Netanyahu said in a speech at the conference of the High Tech Industry Association in Jerusalem earlier this summer that it is a priority for the government to help develop large Israeli high-tech companies to keep the industry sustainable for the long term.
"We're not resting on our laurels," Mr. Netanyahu said in the speech. "We want to create a structure both of ideas and people and money that encourages these ideas to develop into actual companies, into products and services that stay in Israel."
Mr. Netanyahu's concern for the high-tech industry recently led to eight months of meetings between his office and finance ministry officials, to develop, with the input of high-tech industry leaders, a plan to address the sector's weaknesses, Mr. Kandel says.
One measure that could lead to more companies staying in Israel is raising foreign investors' awareness of locally listed companies, says Ester Levanon, CEO of the Tel Aviv Stock Exchange, which lists about 130 high-tech companies. This would draw more foreign investment, which in turn would allow for more local IPOs and higher valuations, giving start-ups that aren't big enough for the Nasdaq an alternative to selling out to a larger international company, she says.
To raise awareness internationally, the exchange is developing a plan to subsidize two years of coverage of Israeli high-tech companies, with four reports a year by an international investment-research company, Mrs. Levanon says. "In order for companies to survive on the stock exchange, they need analysts. That's crucial for companies," she says.
Mrs. Levanon says the exchange is considering adding another index that caters to small to medium-sized high-tech companies. A new index would encourage more of these companies to list in Tel Aviv rather than on smaller start-up oriented indexes abroad. "I don't believe it makes sense to list in London or Toronto when there is a high-tech sector in Tel Aviv," she says.
But if the problems of financing and management skills can be solved, there is still a more basic issue to address: the mindset of the Israeli high-tech sector itself. "Everyone who sells a company is a hero in Israel," says Mr. Beracha, now CEO of PrimeSense Ltd. a maker of 3D-sensing technology. This stems in part from a culture of short-term thinking that has come to pervade Israel, a young country dealing with a constantly volatile political and security situation, local analysts and CEOs say.
"Israelis act before they plan because you can never know what will happen tomorrow," says Mazor's Mr. Hadomi, speaking the day after one Israeli soldier, at least three Lebanese soldiers and a Lebanese journalist were killed in an exchange of fire on the Israeli-Lebanese border.
No one doubts that the sales of Israeli start-ups over the past 15 years have boosted Israel's economy and helped put it where it is today, with a positive foreign-investment balance. Since 1998, Israel has drawn $70 billion in foreign direct investment, according to Ernst and Young Israel. The country's economy weathered the global economic crisis well, reporting 0.7% growth in gross domestic product in 2009, according to Israel's Central Bureau of Statistics. Unemployment in May, the most recent month for which figures are available, was 6.5%, and in late July the Bank of Israel raised its key interest rate 0.25 percentage point, to 1.75%, to combat inflation and rising housing prices.
"We don't want to mess with success," Mr. Kandel says, saying innovation and the selling of start-ups will probably always play an important role in Israel's economy. "But while we were quite successful, this was not necessarily a sure win, and it's not necessarily going to stay that way unless we stay ahead of the curve."
He would just like to see 1%, or 30 to 40, of Israel's 3,800 start-ups grow into global companies based there.
But not everyone is swayed by a perceived need to build big companies. Mr. Singer, the author, calls all the talk in the sector about trying to build bigger companies "Nokia-envy," referring to the Finnish phone firm. He says Israel perhaps just isn't suited to developing big companies and that it may be better off concentrating on start-ups.
"The lack of patience, lack of respect for authority, lack of planning, chutzpah—whatever you want to call it—are things that make us good at start-ups but don't make us particularly good at big companies," he says. "We need to appreciate the importance of start-ups in the global economy, and if we can build bigger companies along the way, well, that's nice too."

• 
  

The curious case of a Cairo synagogue

The curious case of a Cairo synagogue | Al-Masry Al-Youm: Today's News from Egypt "

The first sign says it's a National Democratic Party (NDP) office. Another establishes it as a Ministry of Social Solidarity local unit. A third sign claims it belongs to "El Wayli Kindergarten." But really, the building is a synagogue, a Jewish house of worship. More in link above

'Accepting Palestinians into Israel better than two states' Rivlin (haaretz) 29th April 2010

Knesset Speaker Reuven Rivlin said Thursday that he would rather accept Palestinians as Israeli citizens than divide Israel and the West Bank in a future two-state peace solution.

Speaking during a meeting with Greece's ambassador to Israel Kyriakos Loukakis, Rivlin said that he did not see any point of Israel signing a peace agreement with the Palestinian Authority as he did not believe PA President Mahmoud Abbas "could deliver the goods."

Referring to the possibility that such an agreement could be reached, Rivlin said: "I would rather Palestinians as citizens of this country over dividing the land up."
Advertisement


Late last year, Rivlin said in a Jerusalem address that Israel's Arab population was "an inseparable part of this country. It is a group with a highly defined shared national identity, and which will forever be, as a collective, an important and integral part of Israeli society."

In a speech given in the president's residence, the Knesset speaker called for a fundamental change in relations between Jews and Arabs in Israel, urging the foundation of a "true partnership" between the two sectors, based on mutual respect, absolute equality and the addressing of "the special needs and unique character of each of the sides."

Rivlin also said that "the establishment of Israel was accompanied by much pain and suffering and a real trauma for the Palestinians," adding that "many of Israel's Arabs, which see themselves as part of the Palestinian population, feel the pain of their brothers across the green line - a pain they feel the state of Israel is responsible for."

"Many of them," Rivlin says, "encounter racism and arrogance from Israel's Jews; the inequality in the allocation of state funds also does not contribute to any extra love."

Israel is sliding toward McCarthyism and racism By David Landau

"In every generation a man is to consider himself as if he personally experienced the Exodus from Egypt." That is the central message of the Haggadah, of the seder night and indeed of Passover itself - the Festival of Freedom.

The message isn't necessarily confined to the experience of the Hebrew slaves, who were delivered from bondage. The entire epic of the Exodus is meaningful. Our generation, in particular, the generation of renaissance and occupation, might do well to consider the narrative from the Egyptian perspective.

In other words, how does a society professing the noblest values toward the Other - "In the best of the land bring your father and your brothers to live," Pharaoh urges Joseph (Genesis 47:6); "the foundations of freedom, justice and peace," Israel's Declaration of Independence proclaims - how does such a society come to adopt policies of discrimination, persecution and endless conflict? "Let's double-cross them," the new pharaoh, the one who "knew not Joseph," says of his Jewish minority. "Or else they'll grow demographically, and when war comes, they'll side with the enemy ..." Sound familiar?
Advertisement

How, then, does a society morph in this way? The answer seems to be, inadvertently. Since last Passover, over the first year of Benjamin Netanyahu's prime ministership, Israel has slid almost inadvertently a long way down the slope that leads to McCarthyism and racism.

Inadvertently. That must be the explanation. Otherwise, how to explain the dismal fact that during this year a heinous travesty was perpetrated against Naomi Chazan - and the streets of our cities weren't seething with mass demonstrations? Major crossroads around the country were adorned with a literally Sturmer-like cartoon portraying this hitherto respected and distinguished woman, until recently a deputy speaker of the Knesset, who heads a fund that pours millions of philanthropic dollars into educational and civil, social projects in Israel - and thousands of decent people were not out there shouting, 'Fascism shall not pass!' One needn't like all of the organizations that Chazan's New Israel Fund supports to be outraged and disgusted and frightened by the style of the campaign that was mounted against her. (Full disclosure: I've lectured on occasion for the New Israel Fund.)

What's so depressing about the Chazan affair is not so much the crude brutishness of her adversaries as the limp impotence of the many people who tut-tutted - and did nothing. When this form of inadvertence descends on an enlightened society, it numbs and paralyzes. That, perhaps, is how to understand a recent academic discussion broadcast on Army Radio about the "Nakba Law." A noted jurist explained that a bill submitted by a group of MKs, slapping a three-year jail term on anyone mourning the Nakba ["the catastrophe," as the Palestinians see 1948 and after] on Independence Day was unlikely to get through the Knesset. Even if it did, she went on, it would probably be struck down by the High Court of Justice. The criminal code, she explained, was not the appropriate means to deal with "the problem." However, she added, completely matter-of-fact, a bill cutting off state funding from any local authority marking the Nakba on Independence Day would probably get through. Its curtailment of freedom of speech could be deemed proportionate. (A bill in this vein has since passed its first reading.) Not a word of reservation from this jurist or her interviewer, who himself is an academic lawyer. No value judgment. Just dry academic analysis.

Without making any ghastly comparisons, listening to this radio program, one found oneself thinking that in other countries where the regime steadily transformed from democratic to non-democratic, there must have been liberal-minded, gently spoken academics who provided meticulous, legalistic analysis of malevolent laws enacted against minorities.

As history, both ancient and more recent, teaches us, there is another vital component in the inculcation of a whole society with xenophobia. It's the big lie, repeated over and over until ordinary people inadvertently come to regard it as truth. "Go and worship your God," Pharaoh pretended to Moses, time after time. His own people no doubt believed him.

In our own case, this past year, Netanyahu has incessantly repeated his mantra that he's merely doing in Jerusalem "what all my predecessors have done for 43 years." The purpose of this pretense is to erase from the public mind, at home and abroad, the fact that two of his predecessors negotiated with the Palestinians and the Americans over dividing the city. The purpose, too, is deliberately to blur the hugely significant difference between building in the Jewish neighborhoods that have been developed over decades and forcibly inserting Jewish settlers into all-Arab neighborhoods like Sheikh Jarrah. The purpose, basically, is to obliterate any chance of implementing the "Clinton parameters" - Jewish areas to Israel, Arab areas to Palestine, Holy Basin to God [or an international consortium representing Him] and thus reaching a fair compromise on Jerusalem.

The demonstrations taking place on Fridays at Sheikh Jarrah offer some smidgen of hope that not everyone has been duped and silenced. The Naomi Chazan front was abandoned. The "Nakba Law" front was lost without a fight. The battle line in Israel's war of survival as a Jewish and democratic state now runs through the Arab neighborhoods of Jerusalem. There, alongside the few brave Israelis out demonstrating, the president of the United States has planted his pennant, too. Is that the line, at last, where Israel's decline will be halted?

Peres blames Netanyahu for breaching Jerusalem status quo

Haaretz 29 3 2010 Barak Ravid
President Shimon Peres believes the administration of Prime Minister Benjamin Netanyahu has violated the accepted status quo on building in East Jerusalem by allowing construction for Jews in the heart of Arab neighborhoods in the city.

Peres reportedly told the prime minister that the current diplomatic crisis with the United States could be resolved if Israel affirmed that the agreed-upon status quo will not change, and that there will be no further building for Jews in predominantly Arab areas of the city like Sheikh Jarrah and Silwan.

The president reportedly told Netanyahu and several ministers in his cabinet that every Israeli government until now has agreed not to build in predominantly Arab areas of the city. "Previous governments built in Jewish neighborhoods, but not in Arab ones," he said. "Even Menachem Begin and Yitzhak Shamir did not build in the heart of Arab neighborhoods in East Jerusalem. That's why the entire world agreed to [building in Jewish areas], and it wasn't a stumbling block in negotiations."
My Response:
Peres Leader of Opposition or Tzipi Livni?
This Report makes Sense as I know Dalia Rabin 60 like me Also Supports the Changing the System of Elections in Israel. When Olmert was PM Peres behaved like he was PM -Know that Israel has Clumsy PM Peres Behaves like he is FM and PM and maybe Finance Minister too. In this Report he is like Leader of Opposition. But Tzipi Livni can do both, She is the Good Leadet of Opposistion and Best Candidate for PM, She is too Young to be President though. and Hillaary Clinton seems to have more Vision than most Israeli Politicians. If it was not Sad I would think it is Purim not Pesach. Bibi Let Gilad Back first! Berghooty can Get the Palestinians to be Realistic.


During a birthday celebration on Friday for Dalia Rabin, a former MK and the daughter of former prime minister Yitzhak Rabin, Peres recalled the elder Rabin's warm relations with former U.S. president Bill Clinton.

"My heart is crushed when I see how the [current] prime minister was received in Washington," Peres said. "I couldn't help thinking about better days."

The forum of seven senior ministers convened Friday afternoon to be briefed by Netanyahu on talks he conducted with U.S. government officials during his visit to Washington earlier in the week. The consensus reached at the meeting was reportedly that it was the U.S. administration, and not Israel, that changed its stance on construction in East Jerusalem, including its Jewish areas.

The ministerial forum will meet today as well as over the coming week, in a bid to present Washington with the Netanyahu government's official position on a series of issues - including building in East Jerusalem - by the end of the Passover holiday.

Where Hannah Arendt went wrong By Shlomo Avineri haaretz.com

Where Hannah Arendt went wrong
By Shlomo Avineri haaretz.com
The Origins of Totalitarianism, by Hannah Arendt.
newly published in Hebrew as "Yesodot Hatotalitariut," translated from the English by Idith Zertal;
Hakibbutz Hameuchad Publishing House, 742 pages, NIS 118

In English, "The Origins of Totalitarianism" is available in hardcover from Schocken, with an introduction by Samantha Power, 704 pages, $37.50; in paperback from Mariner Books, 576 pages, $19.


Hannah Arendt's "The Origins of Totalitarianism," first published in 1951 (in English), has played a major role in shaping the way international affairs have been viewed, from the second half of the 20th century onward. Perhaps more than any other treatise, it has contributed to the way people with a liberal outlook have grappled with the totalitarian ideas and regimes of both the right and the left. To a large extent, this book entrenched the concept of totalitarianism and characterized this type of regime, stressing the shared characteristics of Nazism and Communism, despite the many differences between them.

The publication of the first Hebrew translation of this work, which entailed considerable effort because of Arendt's complex and sometimes unsystematic mode of writing, is an important and welcome event. It is
sometimes said that the reason the book was never translated earlier was because of the anger in Israel over her theory about the "banality of evil," as expressed in her book "Eichmann in Jerusalem" (1963).


Yet other books about totalitarianism also took a long time to come out in Hebrew: Karl Popper's "The Open Society and its Enemies," which was first published in 1945, was only translated into Hebrew in 2003; F.A. Hayek's "The Road to Serfdom" (1944 ) came out in Hebrew only in 1998; and "Totalitarian Dictatorship and Autocracy," by Carl Friedrich and Zbigniew Brzezinski (1956 ), has not yet been accorded a Hebrew translation. For understandable reasons, "The Origins of Totalitarian Democracy," by Jacob Talmon, then a professor of modern history at Hebrew University, came out in Hebrew shortly after the 1952 publication of the English edition.

This hasn't been some kind of evil conspiracy. Rather, there are objective difficulties with the translation of many important theoretical books, and the need is less than urgent because intellectual and academic circles in Israel, after all, have access to them in English. The absence of a Hebrew edition has not prevented lecturers at the country's universities from including Arendt's book on reading lists for students since the mid-1950s. Nevertheless, it will come as no surprise if the appearance of the Hebrew translation makes waves in the public discourse.

It is difficult to classify Arendt's volume on totalitarianism as a book on philosophy, history, political science or mass psychology. In fact, it is a treatise about the history of culture that is tremendous in its scope, and in this respect it is in the tradition of all-embracing works like Oswald Spengler's "The Decline of the West" or Arnold Toynbee's "A Study of History." Nevertheless, despite its eclectic character (or "hybrid" nature, as Idith Zertal, the translator and editor of the Hebrew edition, calls it in her preface ), to this day it offers the best insight into totalitarian movements and regimes.

After World War II, the West faced an intricate problem: While Nazism and Fascism had been defeated, this victory was made possible largely thanks to Stalin's Soviet Union. Before 1945, the war could be depicted as pitting the "free world" against the dictatorships of Hitler and Mussolini, but the strong-armed Communist takeover of Eastern Europe made it difficult to cling to this fiction.

Hannah Arendt -- like Popper and Talmon -- afforded the West the ideological infrastructure needed to see the Cold War not only as a struggle between two superpowers aspiring to world hegemony, but also as a continuation of the fight against totalitarianism as such, whether it comes from the right or the left. Arendt made a crucial contribution to that fight, and therefore her book -- which does not make for easy reading -- won tremendous popularity not only in academia but also among the general public. As happens in such cases, it is not entirely clear that everyone who cites the book has actually read it or thoroughly understood it (much as with Francis Fukuyama's "The End of History and the Last Man" and Samuel Huntington's "The Clash of Civilizations and the Remaking of World Order" ).

Arendt's primary contribution to the understanding of totalitarianism lies mainly in her contention that the totalitarian movements, both fascist and communist, provided an answer to the masses facing the disintegration of traditional European society, with its hierarchies, norms and accepted modes of behavior. Modernization and democratization, it emerges, did not in fact elevate "the people" but often, rather, the "masses" or the "mob" ? an observation already made by conservative writers like Jose Ortega y Gasset.

According to this perspective, fascism and communism were not a continuation of the historical dictatorships based on ruling classes or conquests. They represented a new kind of tyranny, nourished by the alienation spread by modern life. The individual, "the common man," is entirely cut off from moderating or restraining affiliations. He has nothing in his life but the idea that connects him directly, with no need of institutional mediation, to the movement and the leader.

Hence the mass marches and pageants -- whether in Nuremburg or in Red Square. Hence the intoxication from the stunning individual experience of marching together with tens of thousands of others to stirring music and flags waving. Hence, too, the creation of an intrusive bureaucratic machine, accompanied by a secret police force and concentration camps, with hierarchical and rigid discipline binding together a population with no other foci of identification. What enthusiastic belief does not do, fear will, and the combination of the two is tremendously powerful.

The cruel irony is that the totalitarian society really is a classless society that could therefore be headed by nonentities like Hitler and Stalin, who truly did represent the "people's will," as embodied in an indistinguishable mass, far more than their sophisticated and educated rivals. These leaders demanded total conformism in every aspect of life, from thought to dress, and therefore they excluded, and destroyed, minority groups. Blind loyalty to the populist leader also led to belief in his supernatural powers, and the absence of an effective opposition to his rule, even when the extent of his failure should have been clear to all.


Nazism and nationalism

Today we know far more about totalitarian regimes than Arendt did when she wrote the book. Thousands of studies have opened the Nazi regime's secrets to us, and many facts about the Soviet Union came to light (or were finally confirmed ) after its disintegration. Nevertheless, Arendt's descriptions are still read with great excitement, just as Arthur Koestler's novel "Darkness at Noon" still provides insight into the purge trials in Moscow, perhaps more than many learned treatises.

However, most of Arendt's book does not actually discuss totalitarianism. Of its three sections, only the last focuses on totalitarianism; the first two are entitled "Antisemitism" and "Imperialism." While the fact that Arendt was not a historian did not impair her analysis of contemporary totalitarian regimes, it did lead her to develop some problematic conclusions in the first two parts of the book, in which she discusses political developments in Europe in the modern period, mainly the emergence of racism and what she calls "the decline of the nation-state." The justified excitement over Arendt's profound insights into totalitarianism in the final section of the book are to a large extent responsible for the lack of attention paid to the other parts of the tome.

In the section on imperialism, Arendt devotes a chapter to the rise of the pan-German and pan-Slavic movements and, surprisingly, depicts them as evidence of the decline of the nation-state. However, historical research, like the statements of those selfsame "pan-" movements, indicates that they are clearly nationalist movements taken to the extreme. For instance, pan-Slavism was an expansion of Russian nationalism, aided by the national movements of other Slavic peoples (such as the Czechs, but never the Poles ). And German nationalism at its most extreme was not satisfied with the unification of Germany. The pan-German ideology saw itself as the clearest expression of German nationalism, and therefore saw the Volksdeutsche -- ethnic Germans living in other Eastern Europe countries -- as an integral part of the German people and the Third Reich.

To argue otherwise means overlooking and missing the historic connection between Nazism and its roots in the extreme wing of German nationalism. Associating the "pan-" movements with the decline of the nation-state also brings Arendt to her problematic placement of modern anti-Semitism in the fabric of European history.

Her key statement on this issue, which pervades her entire discussion of anti-Semitism, is that "modern anti-Semitism grew in proportion as traditional nationalism declined, and reached its climax at the exact moment when the European system of nation-states and its precarious balance of powers crashed."

There is no historical support for this contention, and research shows that the opposite is true: It was the rise of the modern nation-state, and the challenges it faced, that led to the sharp increase in anti-Semitism. As Zeev Sternhell has shown, the rise of integral nationalism at the end of the 19th century in France was channeled in the Dreyfus affair into extreme anti-Semitism, and studies by George Mosse and Peter Pulzer indicate a similar link in Germany and Austria.

Moreover, and this is totally missing from Arendt's account, the rise of aggressive anti-Semitism in Eastern Europe is directly connected to the rise of nationalist movements and nation-states there. As nationalism thrived and achieved its political aims in Romania, Hungary, Poland and Lithuania, anti-Semitism increased when the nationalist movements had to confront the existence of a relatively large Jewish minority in their territories. Apart from a discussion of Russia, where Arendt's analyses are riddled with her problematic view of pan-Slavism as an expression of the failure of Russian nationalism, Eastern Europe is absent from Arendt's discussion. This raises the following very big question: How is it possible to discuss modern anti-Semitism while ignoring what happened to the most sizable Jewish population, which was in Eastern Europe?

A more comprehensive examination of Arendt's theory concerning the rise of anti-Semitism in the parts of Europe she does discuss (mostly Germany and to a certain extent France ) confronts the reader with yet another problematic conclusion: that the Jews, through their financial and banking activities, played a crucial role in the rise of the absolute monarchies and the modern nation-state. Critical readers cannot help but ask themselves what exactly is going on here, and where these views are coming from.

The answer is clear: Arendt, who explicitly acknowledges that she is not a historian, is talking about the role played by the "court Jews," mainly in the 18th century, in the courts of some German princes. At the same time, she is basing her argument on Jewish bankers' involvement in the development of the banking system in the 19th century. No one disputes this. The problem is that Arendt generalizes from these historical findings to draw conclusions about the place of "the Jews" in European history, while entirely ignoring the fact that most of the Jews -- even in the German states -- were neither court Jews nor financial advisors to princes, but rather small traders and shopkeepers.


'No poor Jews'

As Arendt would have it, there were no poor Jews living on the margins of European society, managing to live with difficulty and without political and civil rights. As Arendt would have it, "the Jews" were all bankers, financiers, court Jews and privileged, or in her generalizing language: "The Jews had been purveyors in wars and the servants of kings." Not some individual Jews, but "the Jews."

Moreover, Arendt seems to be unaware of a major fallacy in her account of the Jews' role in the rise of absolute monarchies and the modern nation-state: Several of these countries had few or no Jews living in them at the time of their emergence as modern nation-states.

France emerged as the major European absolutist monarchy under Louis XIV when hardly any Jews lived there. In England too, a modern state took shape toward the end of the 18th century in the wake of the industrial revolution, but very few Jews lived there at that time either. As for Spain, an absolutist state par excellence, the Jews had been expelled during the period when the Spanish absolute monarchy was being consolidated.

The ahistoricity so blatantly visible in these theories is accompanied by other generalizations that do not stand up to scrutiny. According to Arendt, "the Jews" always supported the governments in power in whichever country they were living, but the truth is that the number of Jews in the revolutionary, liberal and socialist movements was far greater than their representation in the overall population. "The Jews," continues Arendt, were responsible for the hatred felt toward them because of their communal seclusion, their non-involvement in politics, their concern solely for themselves and their non-participation in social and class struggles.

The point is that one can argue precisely the opposite, that it was the disproportionate prominence of Jews in politics -- especially liberal and socialist politics -- that gave rise to anti-Semitic criticism. Examples range from Karl Marx and Eduard Bernstein in Germany to Ferdinand Lassalle in France; Jews were also heavily involved in the Communist revolutions in Bavaria and Hungary after World War I, and clearly in the Soviet revolution. Indeed, this was one of the classic anti-Semitic canards of the 19th century and of the Nazis in the 20th. But there is no mention of any of this in Arendt's analysis.

Equally astounding is the fact that in a nearly 200-page discussion of anti-Semitism in Germany, Arendt never mentions the writings of some of the chief anti-Semites: Wilhelm Marr, Eugen Duehring and Heinrich von Treitschke. (While not discussed in the text, Duehring is, however, mentioned in a footnote, though his Christian name is misspelled. ) Nor is there any mention of the fact that the German student fraternities, the Burschenschaften, were a hotbed of anti-Jewish activity at the start of the 19th century, with the rise of German nationalism during the Napoleonic wars. As for the anti-Jewish statements by Johann Fichte, the major philosophical precursor of German nationalism -- not a word.

The absence of these works and developments from discussion is all the more surprising because these are figures whose books resonated greatly among the German public -- in fact, it was Marr who coined the term "anti-Semitism." Nor is there any mention of Richard Wagner's "The Jew in Music." Just as Arendt does not discuss the Jews themselves (apart from court Jews and bankers ), so the anti-Semites do not really appear in her treatise. This is presumably due to the fact that had she mentioned them, it would emerge that the anti-Semitic criticism of the Jews was very different from what Arendt claims it to be: Anti-Semitic propaganda maintained, for example, that Jews, in their revolutionary activity, were undermining the existing political order or that they were "contaminating" the purity of the German culture or race. These aspects of anti-Semitic accusations against the Jews are absent from Arendt's account.


One of the problems with Arendt's historical analysis is that she bases her views not just on balanced, well-respected research, but also on the writings of Nazi historians such as Walter Frank, whom she cites often and without reservation. Frank, who headed the Reich Institute for the History of the New Germany, was responsible under Nazi rule for "cleansing" the German universities not only of Jewish lecturers but also of books written by Jews. Citing Frank, who committed suicide after the fall of the Third Reich, as a historical source regarding the role of the Jews in German history is problematic, to say the least.

Arendt also demonstrates a shallow historical understanding of Benjamin Disraeli. Rightly, she says there are racist elements in his novels and speeches, and it is appropriate to link him to thinkers like Arthur de Gobineau and Houston Stewart Chamberlain. Yet there is a difference: Gobineau and Chamberlain wanted to exalt the white race as supreme and justify European dominance of "inferior" races. But while Disraeli glorifies the oppressed and humiliated Jews and depicts the Europeans as intellectually inferior, this is protest racism by the humiliated, much like the black racism of Frantz Fanon, Malcolm X and James Baldwin. All racism is despicable, but there is room for distinctions.


'The oriental mob'

Bearing all this in mind, readers of "The Origins of Totalitarianism" will perhaps not be surprised by several strains of thought that appeared later in "Eichmann in Jerusalem." Nevertheless, they might be surprised by the way Arendt described the atmosphere at the Eichmann trial in a letter to German philosopher Karl Jaspers: "My first impression: On top, the judges, the best of German Jewry. Below them, the prosecuting attorneys, Galicians, but still Europeans. Everything is organized by a police force that gives me the creeps, speaks only Hebrew, and looks Arabic ... And outside the doors, the oriental mob, as if one were in Istanbul or some other half-Asiatic country."

Nevertheless, it would be wrong, even wicked, to see Arendt as a person tainted by Jewish self-hatred. She was a proud Jew and a courageous fighter against anti-Semitism and totalitarianism, which is why she wrote this book. Yet as she herself would acknowledge, sometimes victims internalize the criticism aimed at them by their enemies. And indeed, though her book contains echoes of anti-Semitic stereotypes and accusations, Hannah Arendt is by no means a self-hating Jew. On the contrary, she comes across as a victim of anti-Semitism, in what is perhaps one of its cruelest, and most insidious, forms. There are tragic aspects to this monumental treatise, demonstrating just what anti-Semitism can sometimes do to the most brilliant of Jewish minds. This tragedy is painful and distressing -- and far from banal.

Prof. Shlomo Avineri's most recent book is "Herzl," published in Hebrew by Zalman Shazar Center Press.