Saturday, March 17, 2007

Partach

Kishon was buried in Tel-Aviv recently.

So Olmert and Peretz did not invent Partachia!

Kishon 1924-2005

Ephraim Kishon, one of Israel's greatest writers and satirists died in 2005 at the age of 80. In the course of his career, Kishon was a successful playwright, the author of several novels and a highly popular weekly newspaper column, and the writer-director of a number of classic Israeli films like Salah Shabati, Ta'alat Blaumilch ("The Blaumilch Canal" also known as "The Big Dig"), and HaShoter Azulay ("The Policeman"), which won the Golden Globe for Best Foreign Picture in 1971.

About Partachia:


With his early satirical essays, Kishon became a master at lampooning the foibles of Israeli society: the high taxes and overarching government bureaucracy, the rudeness of the inhabitants, and especially the rampant Israeli tendency to do everything half-assed, a trait he called partatch. In one of his most famous books, Kishon elaborated on the theme of partach by describing the inhabitants of a country called Upper Partatchia, located "on the eastern end of the Mediterranean Basin, in the vicinity of Dizengoff Street." It is a wonderful land with high levels of humidity and taxation, which have combined to form the unique character of the partachi, the natives of this land:

One common characteristic of the average partatchi is his hostility to instructions. If he sees a box labeled "This way up", he turns it upside down. If the box has a big red warning "Fragile!", he tosses it up to the top shelves, puts his fingers in his ears, and steps aside. If the label says "Store in a cool, dry place", he places the thingie on top of the boiler. Nothing will happen, since the boiler doesn't work anyway. He rang up Stokes two months ago, but the plumber never came. So he gave the boiler a new coat of paint.

The purebreed partachi loves fresh paint. If something is dirty, he paints it. If it is rusted, another coat. For repairs that call for welding, he prefers white glue and uses scotch tape instead of bolts. If he does decide to use bolts then only one, two maximum. It will hold.

The partachi eats noisily, walks noisily, talks noisily. Complains about the noise. If his television set squeaks, he calls the technician. The technician tells him to try and raise one side up. He raises the side and the noise stops. He places a matchbox underneath the left side. If the noise starts up again, he replaces the matchbox. Or hits the television. On the side and on top, a couple of smacks with the palm of the hand. In general, if something breaks, the partatchi hits it. If it doesn't work, he waits a couple of days and hits it again.

Thursday, March 08, 2007

The Nazi's Murdered Women and Men

International Women's Day Today


צעדת אסירים מדכאו בעיירה גרונוואלד בגרמניה, אפריל 1945.
בארכיון בבאד ארולסן משורטטים מסלולי 74 צעדות מוות
תצלום: אי-פי


צעדה שיצאה מדכאו באפריל 45'.
"יש לפנות את המחנה לאלתר, שום אסיר לא צריך ליפול חי בידי האויב",
כתב הימלר למפקדי המחנה  תצלום: אי-פי

From Haaretz Wednesday:
כך נראו צעדות המוות מהחלון
מאת ארתור מקס

אי-פי


באד ארולסן, גרמניה. ב-14 באפריל 1945, שבועיים לפני שכוחות בעלות הברית הגיעו למחנה דכאו, קיבלו מפקדי המחנה מזכר שנכתב בכתב יד. "יש לפנות את המחנה לאלתר, שום אסיר לא צריך ליפול חי בידי האויב", הורה מפקד הגסטאפו, היינריך הימלר. שבוע לפני כן קיבלו מפקדי מחנה בוכנוואלד הוראה דומה ממפקדת האס-אס. לקראת סוף המלחמה, כשהגרמנים הבינו שהם קרובים לנחול תבוסה, הם הגו את הזוועה האחרונה: צעדות המוות. הם נכנסו למחנות שעמדו לפני שחרור, והצעידו את האסירים בכפייה אל מרכז גרמניה.

אחרי המלחמה הועברה הוראתו של הימלר מארכיון מחנה הריכוז דכאו "לשירות האיתור הבינלאומי" של הצלב האדום, (ITS ,International Tracing Service), שהקים בעיר הנופש באד ארולסן ארכיון של מסמכים נאציים ושל עדויות שנאספו על ידי כוחות בעלות הברית.

המסמכים שנחשפו לראשונה מתעדים את צעדות המוות, ומתארים את הצעדות כפי שטרם נראו: אס-אס חלש ומבולבל, המוני אסירים שצועדים או נדחסים ברכבות וניזונים מפת לחם זעומה וכפריים מזועזעים הנחשפים - אולי בפעם הראשונה - לחוסר האנושיות של המשטר הנאצי.

ארכיון ה-ITS, המחזיק עשרות מיליוני עמודי מסמכים, נועד לסייע באיתור נעדרים וכדי לבסס תביעות פיצויים. במשך 60 הוא היה סגור לציבור, אך בשנה שעברה החליטו 11 המדינות הממונות עליו לפתוח אותו לחוקרים.

השבוע נפגשו נציגי המדינות בהאג, ודנו כיצד ייפתח הארכיון, המכיל מידע על 17.5 מיליון בני אדם שנהרגו ונרדפו על ידי הנאצים. ואולם, פתיחת הארכיון טעונה עדיין הליך אשרור ארוך, הגורם תסכול רב לניצולי שואה קשישים, המשתוקקים לדעת יותר על קורותיהם שלהם וקורות משפחותיהם.

הפקודה של הימלר מ-14 באפריל לנטוש את מחנה דכאו, באה שלושה ימים אחרי שמחנה בוכנוואלד - אחד ממחנות הריכוז הגדולים - שוחרר בידי כוחות ארה"ב. "האסירים פרצו לבתי ויימאר הסמוכה. האסירים התנהגו בצורה מחרידה כלפי האוכלוסייה האזרחית בבוכנוואלד", נאמר במסמך של הימלר.

אך עדויות הראייה שנמצאות בארכיון מספרות סיפור אחר לגמרי. תושבי העיירות בפולין, צ'כיה וגרמניה מעידים על עשרות טורי הצועדים - נשים וגברים רזים מאוד ועטויי מדים מפוספסים, שגררו את עצמם ברחובות העיירות והכפרים כאשר כלבים מאיימים עליהם ואנשי אס-אס יורים במי שאינו עומד בקצב.

באחת העדויות מספרת אשה על אסיר שהושיט לעברה ספל והתחנן בעיניו למעט מים. אבל כאשר הגישה לו את הספל, חטף אותו אחד השומרים והתיז את המים אל פניה. "המשכתי ללכת כי לא יכולתי להמשיך להסתכל על מה שקורה", ציינה.

בארכיון ניתן למצוא גם מאות שאלונים שחולקו בתום המלחמה על ידי כוחות בעלות הברית לראשי ערים הסמוכות למחנות, בניסיון להתחקות אחר השתלשלות האירועים. הם התבקשו לספר אם הצועדים עברו בעריהם וכמה מהם מתו בהן. רובם טענו שלא ראו דבר. ראש עיריית וולפראטשאוזן סיפר ששתי קבוצות מדכאו עברו בעיירה שלו ברגל וברכבת ב-27 ו-28 באפריל. שבע גופות הורדו מקרון ונקברו בבית העלמין המקומי, אולם לא היו עליהן תעודות מזהות, העיד הגורם הרשמי שהשיב על השאלון, אך לא חתם עליו בשמו.

רבע מיליון מתו בצעדות המוות

הגרמנים הנהיגו צעדות מוות - מונח שהיה שגור בפי האסירים, ואומץ על ידי ההיסטוריונים - כבר ב-1941, כאשר העבירו מאות אלפי חיילים סובייטים שנפלו לידיהם ממחנה למחנה. מטרת הצעדות של חורף 1944-1945 היתה שונה, אומר דניאל בלטמן מהאוניברסיטה העברית בירושלים, העומד לפרסם בקרוב מחקר בנושא.

לדברי בלטמן, הנאצים החלו לרוקן את מחנות הריכוז ולהשמיד מסמכים, בין היתר כדי לטייח את מעשיהם. כך, באחד ממבצעי הפינוי הגדולים ביותר, הוצעדו בחודש ינואר 60 אלף אסירים בקבוצות של אלף ממחנה ההשמדה אושוויץ. בנוסף, קיוו הנאצים שתבוסתם המוחלטת תימנע, ולכן רצו לשמר גרעין של עובדי כפייה, שיורחקו מהרחוב. "זה היה עניין אידיאולוגי, האסירים נחשבו לתת אנושיים ולא ראוים להתערבב בחברה", אמר בלטמן.

במוזיאון יד ושם מעריכים שבעשרת חודשי המלחמה האחרונים 200 אלף עד 250 אלף אסירים נרצחו או מתו ברעב, מקור או ממחלות בצעדות שנמשכו עד כניעתה של גרמניה, ב-8 במאי. ארכיון ארולסן מכיל שלושה כרכים של רשימות ומפות, שבהם משורטטים מסלולי 74 צעדות מוות והמרחק בין הכפרים. לצדם מצויינים ביובש אירועי הפצצה של אסירים או רכבות, בלי להבהיר אם נעשו בידי גרמנים או בעלות הברית.

אחד התיקים מתחקה אחר העברתם ב-18 בינואר 1945 של 3,000 אסירים, יהודים מהונגריה, צרפת, פולין וגרמניה - ממחנה בירקנאו עד גפרססדורף, עיירה הנמצאת כיום בתחום צ'כיה. הם חצו ברגל וברכבת מרחק של כ-500 ק"מ ועברו דרך 20 יישובים. מהתיק עולה ש-300 עד 400 מהם נהרגו במיקולאי, כ-50 ק"מ מבירקנאו - סיבת המוות אינה מצוינת. ב-21 בינואר, כאשר הם הגיעו לראטיבור, מספרם הצטמצם בחצי, וכעבור שלושה חודשים הגיעו רק 280 מכלל 3,000 האסירים ליעדם.

"ואז שמעתי צעקה: האמריקאים באים"

רופרט ס', אסיר פוליטי מאוסטריה, היה בין הצועדים שיצאו ממחנה סמוך לדכאו ועברו בוולפראטשאוזן. בעדות שמסר במאי 1945, שבועיים אחרי שחרורו, הוא סיפר שחולים רבים הושלכו לצדי הדרך והוצאו להורג בירייה בעורף או במכות קת של רובה. בעדותו סיפר שהאסירים נאבקו ביניהם על מנת אוכל זעומה ובנו מחסות מאולתרים מפני הגשם והשלג הבלתי פוסקים בכל מקום שעצרו. רבים מהם מתו והושלכו לערמות, אמר.

"בבוקר אחד, לאחר לילה שבו השומרים היו אכזריים במיוחד, הבנו שעומדים לחסל אותנו. אבל פתאום הגיעה פקודה להמשיך ללכת. כעבור זמן נודע לנו שקצין ששמו האופטמן הציל אותנו ממוות בטוח", אמר. "ואז, לילה אחד, אנשי האס-אס נעלמו. בשעה שלוש לפנות בוקר שמעתי רעש ועלה קול צעקה: האמריקאים באים". אשר להימלר, כוחות בריטניה עצרו אותו ב-22 במאי בצפון גרמניה והוא התאבד למחרת בבליעת ציאניד.