סודו של עתונאי- שלחה טלי שמיר

07:20 , 09.12.09

שלחו להדפסה מיוחד אהרון שמיר צילום רפרודוקציה: רונן טופלברג לחצו כאן להגדיל הטקסט לחצו להקטין את הטקסט				סרגיי קרבצוב או: סודו של עתונאי אהרון שמיר איני יודע אם היה זה המקרה המעניין ביותר, או המוזר ביותר, בקריירה העתונאית שלי. קשה אף לומר שהיה זה "מקרה עתונאי". אולם, שני עתונאים היו מעורבים בו: אני - וסרגיי קרבצוב. אני הייתי חייל במדים בריטיים, בצבא הכיבוש באוסטריה, וסרגיי קרבצוב היה "אסיר שלי" במחנה שהכיל 5,000 עקורים מארצות סלביות, ואני היחיד בו דובר רוסית. כל ה"סלבים" ישבו במחנה בשלוות-נפש, מחוץ לרוסים, כי לפי הסכם עם רוסיה היה עלינו להעמיס את "הבוגדים במולדת" ברכבות, להעבירם מהמחנות שבקו על הכתבה תאריך הפרסום: 21/08/5 אהרון שמיר (2006-1917) היה ממייסדי מגזין "לאשה", שהחל את דרכו כמוסף ב"ידיעות אחרונות", וממייסדי מוסף "7 ימים", שאותו ערך במשך עשרות שנים. קודם לכן היה שמיר לוחם בבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה, וב-1953 שיתף את קוראי "ידיעות אחרונות" בפגישה המיוחדת עם עיתונאי רוסי בימי המלחמה קלאנגפורט ליאנץ לידי הצבא הרוסי שחיכה להם בעיירה יודנבורג. תפקיד בלתי-נעים, מבחינה אנושית, היה מוטל עלי: למיין את המיועדים למשלוח. יושבי-המחנה כבר ידעו: כשה"ייברייסקי סרז'אנט" (הסמל היהודי) עורך ביקורת בצריפים - יהיה משלוח, והכל, יראו מפני פחד-מוות. כולם - מחוץ לסרגיי קרבצוב, כשהייתי יוצא ל"טייל" בין הצריפים, מחזיק בידי התחובה בכיס את רבע-הבראונינג (שאסור היה לי לשאתו לפי חוקת הצבא הבריטי...) היו הרוסים ממהרים להסגר בחדריהם, הנשים פותחות ביבבות. חרדה היתה תוקפת את כולם למחשבה שעלולים להחזיר אותם למולדת. את כולם - מחוץ לסרגיי קרבצוב. בתחילה לא ידעתי מיהו בעל הזקן הרובץ תמיד על מטתו, בבגדיו המטונפים ונעול המגפיים בכל שעת היום והלילה, אשר היה היחידי, שאינו קם על רגליו בהכנסי לצריף ומלווה אותי תמיד במבט בוז. קחו המטלטלין ובואו! אחר כך נודע לי שקרבצוב שמו, והוא היה שלישו האישי של הגנרל דמאנוב, מפקד אחת מיחידות הקוזאקים ששיתפו פעולה עם צבאות הנאצים. שעתונאי היה - נודע לי מאוחר יותר. נכנסתי יום אחד לצריף בו שכן קרבצוב, כדי להעביר את הרוסים שבו לצריף אחר, פקודה נתקבלה לרכז את העקורים לפי ארצות מוצאם. "קחו את המטלטלים ובוא אחרי," פקדתי. האוזרים החלו נעים, מוכנים למלא את הפקודה. קרבצוב לא נע. "מדוע אינך אורז?" "אוביראיסיה וון!" (הסתלק לעזאזל!) קרא לעומתי קרבצוב. "אל תתחיל איתי, איני אוהב שמתגרים בי." "אין כאן כל התגרות, סרגיי מיכאילוביץ", אני מחייך לעומתו. "פשוט, פקודה היא פקודה - לטובתכם הוא הריכוז הזה." "שמע: לי אל תספר בדיות, בכלל, אינני מאמין לעתונאים," התרגז קרבצוב, "אני מכיר אותם היטב-היטב!" לא ידעתי מניין נודע לו שמקצועי האזרחי קשור בעתונות, אך לא התכוונתי להתווכח אתו בנקודה זו. "מה יש לך נגד עתונאים, סרגיי מיכאילוביץ? כתבו שישבת בבית סוהר בעוון רצח?" עובדה זו היתה ידועה לי, שכן המפקד דרש ממני לדעת הכל, ולא קשה היה לי לארגן קבוצה קטנה של "מלשינים" אשר הביאה לידיעתי כל אשר התרחש במחנה, ופרטים על כל אדם, שהיינו מעונינים "ס.ס." מוסלימים (מחבורתו של המופתי "שלנו") בעלי כתובת קעקע מתחת לבית השחי וטיפוסים בלתי סימפטיים אחרים. "אצלנו אין צורך לרצוח" "כזה עתונאי אתה", נתחייך קרבצוב, "שאתה מאמין שרצחתי איש? אצלנו בברית המועצות לא צריך לרצוח. אחרים רוצחים בשבילך - ואותך מושיבים!". "שמע, מאלצ'ישקה (פרחח). את קרבצוב לא מרמים בנקל. עשר שנים רפורטר... חמש שנים עורך-חוץ... ארבע שנים עורך-חדשות. אני יודע הכל!" קרבצוב מצא חן בעיני. חבר למקצוע. הוא היה היחידי מבין הרוסים שנשאר באותו צריף, שכל דייריו היו יוגוסלבים מקרואטיה... הייתי מרבה להפגש עם קרבצוב, אך מעולם לא האיר לי פנים. תמיד מתחצף כלפי והיו רגעים שהייתי מרגיש עצמי במחיצתו כרפורטר צעיר העובד לפני עורכו... "שמע לי ארקאדי (כך היה קורא לי)", אמר לי יום אחד, "הטיפוס הזה שמסתובב אתך במחנה, ועוזר לך למיין את הרוסים המיועדים למשלוח, אינו מוצא חן בעיני. הגרוזיני הזה לובש אמנם חולצה אדומה ועושה רושם כאילו היה ידידו האישי של סטאלין, אבל נדמה לי שהוא רמאי." המאיור הגרוזיני אותו גרוזיני נשלח ממפקדת החטיבה ששימשה חיל כיבוש במקום כיועץ מטעם משלחת הריפטריאציה הרוסית. בתעודתו נאמר שהוא מאיור בצבא האדום, והוא היה נושא נאומים נלהבים בפני הרוסים שבמחנה, מספר להם על החיים היפים שנכונו להם במולדת שלאחר הנצחון. היינו בידידות רבה עד אותה שיחה עם קרבצוב. כי עם כל היותו שחצן וגס-רוח לא היה קרבצוב שקרן (ביחוד בענינים שאינם קשורים בו...). פתחתי בחקירה, כעבור ימים אחדים קבלתי דו"ח מה"אינטליג'נס הפרטי" שלי: "המאיור (שמו נשמט מזכרוני) ערק מהצבא האדום ב-1942... שרת ביחידת-זרים בצבא הגרמני... הרג במו ידיו שני טייסים אמריקנים שצנחו על אדמת אוסטריה..." העברתי את הידיעה למפקד המחנה. כעבור ימים אחדים נקראתי אל מפקד הגדוד, שחנה בקרבתו והלה - שהיה נוהג לשוחח אתי ללא רשמיות, שכן פעמים רבות הייתי יוצא עמו ל"ציד הקוזאקים" בהרי ליאנץ - אומר לי: "לא נעים שיוודע שנכשלנו! נעשה את הדבר בשקט. הזמן את המאיור לשוחח איתי, ומכאן כבר יקחו אותו." המאיור הגרוזיני לא היה כנראה מן הטפשים, וכשהזמנתיו "לשתות עם הקולונל", נתעורר בלבו, כנראה, חשד והוא ניסה להתחמק. "אתה מבין", אמר, "קבלתי מכתב מהגנרל ז'וקוב לבוא אליו לברלין. אני מתכונן לנסיעה." ניסיתי גם אני "להתחכם" ואמרתי: "ברור, שאם הגנרל ז'וקוב קורא לך אתה מוכרח לנסוע מיד, אולם לא נעים שתסע מבלי שתמלא את בקשתו של הקולונל. בוא, תשתה כוסית, תפרד, ותסע לך." "טוב, נלך!" אמר המיור. יצאנו מהמחנה וצעדנו לעבר מפקדת הגדוד, מרחק חצי קילומטר בערך בשדה פתוח. במחצית הדרך נעצר המאיור פתאום: "אתה חושב שאני באמת הולך? תגיד לו שגם אני חכם..." והוא פנה ללכת. "עמוד!" קראתי לעומתו. "בקשת הקולונל היא פקודה בשבילי. אתה הולך אתי. אני מחזיק אקדח טעון בכיסי. מעשה בלתי אחראי אחד מצדך ואני יורה - בלי חכמות!" אילו ידע המאיור שכל הנשק שבידי אינו אלא רבע-בראונינג, היה בודאי נמלט. אולם הוא נכנע והחל צועד לפני במהירות... סודו של עתונאי כשחזרתי למחנה, ראיתי את סרגיי מיכאילוביץ' קרבצוב יושב על מדרגות הצריף. "נו, הוא הלך לשתות אצל הקולונל?" נדהמתי כאשר לא נדהמתי בחיי. איש מלבדי לא ידע על כך במחנה. איש - מחוץ לקרבצוב... ומניין ידע, איני יודע עד היום. הרי רשאי עתונאי לא לגלות את מקורות האינפורמציה שלו... עוד רבות ביליתי בחברתו של קרבצוב, עד שהחריפו היחסים בין המערב והמזרח, ואלה שהיו מיועדים למשלוח לרוסיה - הפכו בעלי ברית למערב. לימים הועברתי מהמחנה ולא נפגשתי עוד בקרבצוב. לפני כשנתיים הביא לי הדואר מכתב מארצות הברית. כתובתי המדויקת היתה רשומה על גבי המעטפה. היה זה מכתב מקרבצוב, בו הוא מודיעני שקיבל אשרת הגירה לארה"ב ומתכונן לכתוב ספר. מניין השיג את כתובתי - אף סוד זה זקפתי על חשבון מקצועו: עתונאי חייב לדעת הכל.

Feeling lonely? Chances are you're not alone.

Feeling lonely? Chances are you're not alone.
Loneliness is transmittable, researchers say

By Rob Stein Washington Post Staff Writer
Tuesday, December 1, 2009

Loneliness is like a disease -- and what's worse, it's contagious.

Although it may sound counterintuitive, loneliness can spread from one person to another, according to research being released Tuesday that underscores the power of one person's emotions to affect friends, family and neighbors.

The federally funded analysis of data collected from more than 4,000 people over 10 years found that lonely people increase the chances that someone they know will start to feel alone, and that the solitary feeling can spread one more degree of separation, causing a friend of a friend or even the sibling of a friend to feel desolate.

"Loneliness can be transmitted," said John T. Cacioppo, a University of Chicago psychologist who led the study being published in the December issue of the Journal of Personality and Social Psychology. "Loneliness is not just the property of an individual. It can be transmitted across people -- even people you don't have direct contact with."

Moreover, people who become lonely eventually move to the periphery of their social networks, becoming increasingly isolated, which can exacerbate their loneliness and affect social connectedness, the researchers found.

"No man is an island," said Nicholas A. Christakis, a professor of medicine and medical sociology at Harvard Medical School who helped conduct the research. "Something so personal as a person's emotions can have a collective existence and affect the vast fabric of humanity."

The seemingly paradoxical finding is far more than a psychological curiosity. Loneliness has been linked to a variety of medical problems, including depression, sleep problems and generally poorer physical health. Identifying some of the causes could help reduce the emotion and improve health, experts said.

"Loneliness is more than just feeling bad," said Chris Segrin, a professor of communication and health at the University of Arizona, who was not involved in the research. "It really does have consequences."

But some researchers expressed skepticism about the findings, saying the study had the same shortcoming as the earlier work and could not necessarily rule out other explanations for the apparent association.

"It is unclear whether their statistical model will 'find' social contagion in every outcome they examine because of the limitations," Jason M. Fletcher of Yale University wrote in an e-mail. He and a colleague conducted a similar analysis using data from a large federal survey to show that acne, headaches and even height could appear to be spread through social networks if not analyzed properly.

Christakis and Cacioppo defended their work, saying their statistical methods accounted for other explanations. And others hailed the work.

"I think it's an incredible piece of research," said Mark R. Leary, a professor of psychology and neuroscience at Duke University. "I don't think we anticipated that something like loneliness would cluster like this in a population. It's surprising."

Although the study did not examine how loneliness spreads, Cacioppo said other research has provided clues. People who feel lonely tend to act in negative ways toward those they do have contact with, perpetuating the behavior and the emotion, he said.

"Let's say for whatever reason -- the loss of a spouse, a divorce -- you get lonely. You then interact with other people in a more negative fashion. That puts them in a negative mood and makes them more likely to interact with other people in a negative fashion and they minimize their social ties and become lonely," Cacioppo said.

For the study, Cacioppo teamed up with Christakis and James H. Fowler, an associate professor of political science at the University of California at San Diego, who have published a series of papers and the book "Connected," based on data originally collected by the Framingham Heart Study, a long-running government-funded project that has explored a host of health issues.

The researchers used information gathered from the participants over decades, including their friendships, identities of their neighbors, co-workers and family members, and information about their emotional state. Previous studies by Christakis and Fowler concluded that obesity, the likelihood of quitting smoking, and even happiness could spread from one person to another.

Similarly, the new analysis, involving 4,793 people who were interviewed every two years between 1991 and 2001, showed that having a social connection to a lonely person increased the chances of developing feelings of loneliness. A friend of a lonely person was 52 percent more likely to develop feelings of loneliness by the time of the next interview, the analysis showed. A friend of that person was 25 percent more likely, and a friend of a friend of a friend was 15 percent more likely.

The effect was most powerful for a friend, followed by a neighbor, and was much weaker on spouses and siblings, the researchers found. Loneliness spread more easily among women than men, perhaps because women were more likely to articulate emotions, Cacioppo said.

The researchers said the effect could not be the result of lonely people being more likely to associate with other lonely people because they showed the effect over time. "It's not a birds-of-a-feather-flock-together effect," Christakis said.

The findings underscore the importance of social networks, several experts said.

"For years, physicians and researchers thought about individuals as isolated creatures," said Stanley Wasserman, who studies social networks at Indiana University. "We now know that the people you surround yourself with can have a tremendous impact on your well-being, whether it's physical or psychological."

The findings suggest that if you help "the people on the margins of the network, you help not only them but help stabilize the whole network ," Christakis said.