December 16, 2011
As Tension Rises in France, Harsh Talk With Britain
By LIZ ALDERMAN
PARIS — To the long list of victims emerging from Europe’s financial crisis, make room for a new one: the “Entente Cordiale” between Britain and France.
A week after the British prime minister, David Cameron, refused to sign a Europe-wide pact that leaders had hoped would stabilize the euro zone, a cross-Channel spat has escalated into a full-blown war of words. Fears in Paris have reached a fever pitch over the prospect that France is about to lose its triple-A credit rating, the highest available.
President Nicolas Sarkozy started preparing the country this week for the imminent loss of its gilt-edged status, though Fitch Ratings on Friday affirmed France’s top credit rating while changing its outlook to negative.
A downgrade by Standard & Poor’s Ratings Services, which has put France on review with a negative outlook, became more likely last week after a summit meeting of European Union leaders was widely declared a flop.
But in the last two days, French officials have unleashed a diatribe suggesting that Britain, not France, is far more deserving of a downgrade.
“At this point, one would prefer to be French than British on the economic level,” the French finance minister, François Baroin, declared Friday.
The ruckus comes as Mr. Sarkozy prepares for a tense re-election campaign heading into what promises to be a gloomy year economically for the country and much of the rest of Europe.
Troubled by the crisis in the euro zone, France is probably already in a recession, the government and the central bank warned this week, with a decline in economic activity expected to continue at least through March. Business and consumer sentiment have deteriorated, and unemployment is stuck at just below 10 percent.
Paris has embraced two austerity plans since the summer in a bid to reduce the country’s chronic budget deficit and meet the demands from Berlin to set an example for the rest of Europe to follow. Officials say those steps are also necessary to prevent France’s international borrowing costs from rising to unhealthy levels because of investors’ concern that France is losing the capacity to foot a growing bill from the euro zone crisis.
The verbal onslaught seemed aimed at deflecting attention from those problems. Within hours, headlines blared from British news Web sites taking exception to the perceived French snub.
“The gall of Gaul!” read The Mail Online. An article in The Guardian accused French politicians of descending “to the level of the school playground.”
Both countries are in poor economic shape. While the French are not suffering anything like the distress being felt in Greece, Portugal and Ireland — which cannot pay their bills without help from the European Union and the International Monetary Fund — the French government is not immune to speculators who see its rising debt levels as making it vulnerable to attacks in the bond market.
France’s debt as a percentage of gross domestic product was 82.3 percent in 2010, a figure that is expected to rise in the coming years even after it tightens its belt. Britain’s debt was 75 percent of its G.D.P. and also rising fast despite a stringent austerity program that is, at least for now, only adding to the country’s economic woes.
In France, the budget deficit was 7.1 percent of G.D.P. last year. Mr. Sarkozy has pledged to reduce it to 3 percent by 2013, partly through higher taxes, but he has been reluctant to spell out which social programs may have to be cut as well, out of fear of further alienating already disenchanted voters.
A looming recession is making that fiscal dilemma even worse by adding to social costs and reducing tax revenue.
“It is very bad news for people, because it means the unemployment rate will increase as more firms will have to fire people or go bankrupt in the private sector,” said Jean-Paul Fitoussi, a professor of economics at L’Institut d’Études Politiques in Paris. “It’s also bad news for politicians. They are in a kind of a trap because they have to say to the people that there is nothing they can do for them.”
As he walked to his job in an affluent suburb of Paris, Steve Kamguea, 22, an entry-level banker at AlterValor Finances, said he saw little hope for a revival of economic growth in France.
“With the problems in the euro zone hitting us, people are anxious about what will happen in the future,” Mr. Kamguea said. “Purchasing power is already low, and it’s hard to get by,” he added, shielding his face from a driving cold rain. “Many people don’t know if they can find a job, and if they do, how much it will pay.”
The prospect of losing France’s sterling credit rating may throw more fuel on the fire. Both Standard & Poor’s and Moody’s said they would review all European Union countries for a possible downgrade soon after last week’s summit meeting.
On Friday, Fitch left France off a list of six euro zone countries that it warned could be downgraded soon. The agency named Belgium, Cyprus, Ireland, Italy, Spain and Slovenia.
But Fitch, in a separate statement reaffirming France’s AAA rating, revised its outlook on long-term debt to negative from stable. It suggested that France could lose the top rating over the next two years, saying it was the most exposed of other euro countries to a further intensification of the crisis.
As for last week’s euro crisis summit and actions by the European Central Bank to ease a banking credit crunch, Fitch said the commitments “were not sufficient to put in place a fully credible financial firewall to prevent a self-fulfilling liquidity and even solvency crisis for some non-AAA euro area sovereigns. In the absence of a comprehensive solution, the euro zone crisis will persist and likely be punctuated by episodes of severe financial market volatility.”
In the six-country announcement, Fitch was even more severe, concluding that after the summit meeting, “a ‘comprehensive solution’ to the euro zone crisis was technically and politically beyond reach.”
Also Friday, Moody’s Investors Service downgraded Belgium by two notches to Aa3 with a negative outlook.
Because a potential credit downgrade has been widely telegraphed, most French officials do not expect significant damage. Many cite the one-notch downgrade S.& P. made to the United States’ AAA credit rating this summer, saying the move did not stop investors from flocking to United States Treasury securities.
In Europe, “if everyone is downgraded at the same time, it may be a nonevent,” said one high-ranking French finance official, who spoke on condition of anonymity. In any case, the official added, French debt, and that of most other euro zone governments, is already trading in financial markets as if the downgrade had already happened.
A senior French banking official insisted that a downgrade would not affect the French banking industry nearly as much as new regulatory requirements that banks raise tens of billions of euros in new capital to help guard against a further worsening of the debt crisis in the euro zone.
Some banks in France, Italy, Spain and even Germany have already started to pull back on lending to consumers and businesses, analysts say. A number of European banks are planning to sell assets to raise fresh capital.
Those issues are probably far more worrisome than the prospect of a credit downgrade, but that has not stopped the rating question from infiltrating the national psyche and dominating discussions of public affairs. It has even hit the streets. “France will lose its Triple-A,” lamented a recent scrawl of graffiti on the side of a commercial building in the chic Marais quarter.
Despite the growing nervousness, the high-ranking French official insisted Friday that France was not calling on the ratings agencies to actually pull down Britain’s own triple-A rating. “That would be stupid,” he said.
The message, the official added, was more to tell the ratings agencies that there was “no ground to downgrade France, but if a downgrade does happen, there are other countries that should be in the same spot.”
That did little to placate Britain’s political establishment. Nick Clegg, Britain’s deputy prime minister, telephoned Prime Minister François Fillon of France on Friday to object to France’s criticism.
Mr. Fillon “made clear it had not been his intention to call into question the U.K.’s rating but to highlight that ratings agencies appeared more focused on economic governance than deficit levels,” Mr. Clegg’s office said.
Mr. Clegg accepted the explanation but had a blunt reply of his own. “Recent remarks from members of the French government about the U.K. economy were simply unacceptable,” Mr. Clegg told Mr. Fillon, according to the statement. “Steps should be taken to calm the rhetoric.”
Monday, December 19, 2011
Thursday, December 08, 2011
Bring the Iron Lady Back 2011 12 7 nytimes
December 7, 2011
Bring the Iron Lady Back
By RICHARD VINEN
London
MARGARET THATCHER has long been reviled by the British left, so much so that the singer Elvis Costello once fantasized about stomping on her grave in his 1989 song “Tramp the Dirt Down.” But Mrs. Thatcher achieved more than any other British peacetime prime minister of the 20th century. It is rumored that, when she dies, she will receive a state funeral — an honor rarely accorded to anyone except monarchs. There are also plans for a public celebration.
Her life is the inspiration for a new movie that opens later this month, starring Meryl Streep as “The Iron Lady.” It chronicles Mrs. Thatcher’s divisive policies as prime minister as she led Britain through the economic doldrums of the 1980s. It was a time when the country faced financial ruin and politicians were compelled to make hard choices.
Mrs. Thatcher was a tough, adversarial leader. She was never liked, even by those who supported her policies, and she was hated by those who opposed her.
Yet her political style may be just what Britain needs right now. The country is in the midst of an economic crisis that will force the government to make difficult, unpopular decisions. And that is what Mrs. Thatcher did so well. Facing long-term economic decline and the brooding menace of the Soviet Union, she broke the trade unions, sold off nationalized industries and helped imbue British capitalists with a confidence that they had not felt since the death of Queen Victoria.
She was at her best when the odds seemed against her or when she had clear enemies. In 1982, she sent an armada to fight the Argentines in the Falkland Islands. And in 1984-85, she held out against a strike by the National Union of Mineworkers, which had been powerful enough to bring down a government 10 years before.
Although Mrs. Thatcher has become a respected symbol of statesmanship outside Britain, she remains a reminder of social division within it. In 2008, the future foreign secretary, William Hague, sought to reassure American officials that he and David Cameron, soon-to-be prime minister, were “Thatcher’s children.” When his comment leaked, the Labour opposition seized upon it, keen to circulate the quote in the hopes that it would stir up old anti-Thatcher feelings. And despite being in power today, Conservative leaders still worry that they are associated with the bitterness of the Thatcher years. They speak of changing their image as “the nasty party” and the need to “detoxify the brand.”
One reason British politicians feel uncomfortable with Thatcherism is that Britain has been relatively prosperous in the last two decades, at least in part because of things the Thatcher government did: tax cuts, financial-sector deregulation and weaker unions all made Britain a more attractive place to do business.
A new generation of politicians who grew up in an age of prosperity has ceased to think of politics in terms of hard choices and scarce resources; Mr. Cameron belongs to that generation. He was just 12 years old when Mrs. Thatcher came to power in 1979 and he became leader of the Conservative Party in 2005, when the current economic storms seemed almost unimaginable. Even when Mr. Cameron became prime minister last year, the financial crisis still felt, to most of the British electorate, like something short-term and vaguely unreal.
But British politics has lost something with its post-Thatcher embrace of consensus and optimism. Thatcherism was a galvanizing force. It mobilized right-wingers to do things, such as selling off huge state-owned corporations, that many of them would once have considered impossible. It also mobilized the left to develop radical alternatives: during the 1980s, the Labour Party veered toward support for unilateral nuclear disarmament and increased state intervention in the economy.
Unlike today, voters in 1983 faced clear choices. A vote for Thatcher’s Tories was a vote for large-scale privatization; a vote for Labour was a vote for socialism. A Conservative vote meant keeping Britain in the European Economic Community; a Labour vote meant withdrawal. A Tory vote meant stationing American cruise missiles in Britain; a Labour vote meant that they would be stopped.
There are no longer such clear-cut choices. Explicit talk of class interests and inequality have been replaced by a vaguer and less divisive language of “fairness” and “equal opportunity.”
The major political parties look remarkably similar today. All are led by clean-cut 40-somethings who blend social liberalism (support for same-sex marriage and opposition to the death penalty) with acceptance of the free market. Indeed, the Conservatives now find themselves governing with strange bedfellows, in a coalition with the small Liberal Democrat Party, whose president recently described Thatcherism as “organized wickedness.” Mrs. Thatcher hated coalitions. She most likely would have preferred to lose an election than to govern without an outright parliamentary majority.
Unlike Mr. Cameron, Mrs. Thatcher came to power at a time when people felt desperate. This desperation, and the sense that she might be the last chance to restore Britain’s fortunes, accounted for much of her success.
Thatcherism was not an alien invasion. It reflected a consensus by many members of the British establishment that things could not go on as they were. This is why so many supported Mrs. Thatcher’s policies, even when they disliked her personally.
Mr. Cameron is certainly a more likable figure than Mrs. Thatcher, but likability may not be enough when the British people realize that their current predicament — requiring government spending cuts at a time of rising unemployment and financial chaos in Europe — is actually worse than the crisis when Mrs. Thatcher came to power in 1979.
In these circumstances, it will take a bracing dose of Thatcherite ideological confrontation to revive British politics.
Richard Vinen, a professor of history at King’s College, London, is the author of “Thatcher’s Britain: The Politics and Social Upheaval of the 1980s.”
Bring the Iron Lady Back
By RICHARD VINEN
London
MARGARET THATCHER has long been reviled by the British left, so much so that the singer Elvis Costello once fantasized about stomping on her grave in his 1989 song “Tramp the Dirt Down.” But Mrs. Thatcher achieved more than any other British peacetime prime minister of the 20th century. It is rumored that, when she dies, she will receive a state funeral — an honor rarely accorded to anyone except monarchs. There are also plans for a public celebration.
Her life is the inspiration for a new movie that opens later this month, starring Meryl Streep as “The Iron Lady.” It chronicles Mrs. Thatcher’s divisive policies as prime minister as she led Britain through the economic doldrums of the 1980s. It was a time when the country faced financial ruin and politicians were compelled to make hard choices.
Mrs. Thatcher was a tough, adversarial leader. She was never liked, even by those who supported her policies, and she was hated by those who opposed her.
Yet her political style may be just what Britain needs right now. The country is in the midst of an economic crisis that will force the government to make difficult, unpopular decisions. And that is what Mrs. Thatcher did so well. Facing long-term economic decline and the brooding menace of the Soviet Union, she broke the trade unions, sold off nationalized industries and helped imbue British capitalists with a confidence that they had not felt since the death of Queen Victoria.
She was at her best when the odds seemed against her or when she had clear enemies. In 1982, she sent an armada to fight the Argentines in the Falkland Islands. And in 1984-85, she held out against a strike by the National Union of Mineworkers, which had been powerful enough to bring down a government 10 years before.
Although Mrs. Thatcher has become a respected symbol of statesmanship outside Britain, she remains a reminder of social division within it. In 2008, the future foreign secretary, William Hague, sought to reassure American officials that he and David Cameron, soon-to-be prime minister, were “Thatcher’s children.” When his comment leaked, the Labour opposition seized upon it, keen to circulate the quote in the hopes that it would stir up old anti-Thatcher feelings. And despite being in power today, Conservative leaders still worry that they are associated with the bitterness of the Thatcher years. They speak of changing their image as “the nasty party” and the need to “detoxify the brand.”
One reason British politicians feel uncomfortable with Thatcherism is that Britain has been relatively prosperous in the last two decades, at least in part because of things the Thatcher government did: tax cuts, financial-sector deregulation and weaker unions all made Britain a more attractive place to do business.
A new generation of politicians who grew up in an age of prosperity has ceased to think of politics in terms of hard choices and scarce resources; Mr. Cameron belongs to that generation. He was just 12 years old when Mrs. Thatcher came to power in 1979 and he became leader of the Conservative Party in 2005, when the current economic storms seemed almost unimaginable. Even when Mr. Cameron became prime minister last year, the financial crisis still felt, to most of the British electorate, like something short-term and vaguely unreal.
But British politics has lost something with its post-Thatcher embrace of consensus and optimism. Thatcherism was a galvanizing force. It mobilized right-wingers to do things, such as selling off huge state-owned corporations, that many of them would once have considered impossible. It also mobilized the left to develop radical alternatives: during the 1980s, the Labour Party veered toward support for unilateral nuclear disarmament and increased state intervention in the economy.
Unlike today, voters in 1983 faced clear choices. A vote for Thatcher’s Tories was a vote for large-scale privatization; a vote for Labour was a vote for socialism. A Conservative vote meant keeping Britain in the European Economic Community; a Labour vote meant withdrawal. A Tory vote meant stationing American cruise missiles in Britain; a Labour vote meant that they would be stopped.
There are no longer such clear-cut choices. Explicit talk of class interests and inequality have been replaced by a vaguer and less divisive language of “fairness” and “equal opportunity.”
The major political parties look remarkably similar today. All are led by clean-cut 40-somethings who blend social liberalism (support for same-sex marriage and opposition to the death penalty) with acceptance of the free market. Indeed, the Conservatives now find themselves governing with strange bedfellows, in a coalition with the small Liberal Democrat Party, whose president recently described Thatcherism as “organized wickedness.” Mrs. Thatcher hated coalitions. She most likely would have preferred to lose an election than to govern without an outright parliamentary majority.
Unlike Mr. Cameron, Mrs. Thatcher came to power at a time when people felt desperate. This desperation, and the sense that she might be the last chance to restore Britain’s fortunes, accounted for much of her success.
Thatcherism was not an alien invasion. It reflected a consensus by many members of the British establishment that things could not go on as they were. This is why so many supported Mrs. Thatcher’s policies, even when they disliked her personally.
Mr. Cameron is certainly a more likable figure than Mrs. Thatcher, but likability may not be enough when the British people realize that their current predicament — requiring government spending cuts at a time of rising unemployment and financial chaos in Europe — is actually worse than the crisis when Mrs. Thatcher came to power in 1979.
In these circumstances, it will take a bracing dose of Thatcherite ideological confrontation to revive British politics.
Richard Vinen, a professor of history at King’s College, London, is the author of “Thatcher’s Britain: The Politics and Social Upheaval of the 1980s.”
Tuesday, July 12, 2011
The Future of Various Linux Mint Editions:
Das U-Blog by Prashanth: The Future of Various Linux Mint Editions:
"Today, I was reading DistroWatch when I saw an interesting tidbit
about how Linux Mint's KDE Edition is moving to a Debian base, though
the ..."
Wednesday, June 22, 2011
מוכרים את הדיור הציבורי: עמידר מוכרת קרקעות לבניית מאות דירות ומשרדים
TheMarker
מוכרים את הדיור הציבורי: עמידר מוכרת קרקעות לבניית מאות דירות ומשרדים
באחרונה פורסם מכרז לבניית 82 דירות במתחם הגדנ"ע בת"א; על הכוונת: 90 דירות בחיפה, ו-78 דירות ו-24 אלף מ"ר למשרדים בת"א
06:47
21.06.2011
מאת: רנית נחום-הלוי
הוסף תגובה
12
חברת עמידר משנה את מדיניותה באופן חסר תקדים ומציעה למכירה מגרשים לבניית מאות דירות, נכסים לביצוע פרויקטים של פינוי-בינוי, ומתחמים המיועדים לשימור, בהם גם נכסים בעייתיים בהם יושבים דיירים מוגנים או פולשים. זאת במסגרת המאמץ של שר השיכון להגדיל את היצע הקרקע לבנייה.
>> חברת עמידר עומדת לשנות את מדיניותה באופן חסר תקדים. החברה הלאומית לשיכון בישראל, שנוסדה ב-1949 ותפקידה ההיסטורי היה לשכן את מיליוני העולים שהגיעו לישראל מקום המדינה ועד היום, נהפכת כיום בהדרגה ליד ימינו של מינהל מקרקעי ישראל ומצטרפת לגל שיווק הקרקע שלו.
בניגוד למדיניות הקודמת של עמידר, שלפיה החברה שיווקה דירות בודדות בלבד, בחודשים האחרונים החלה עמידר להוציא לשיווק מגרשים לבניית מאות דירות, נכסים לביצוע פרויקטים של פינוי-בינוי, מתחמים המיועדים לשימור, ובקרוב גם מתחמים מסחריים גדולים בלב אזורי ביקוש. מאסת השיווקים הזו מעמידה כיום את החברה בפני דילמה ושינוי כיוון.
"מכיוון שמינהל מקרקעי ישראל נמצא ב'פקק', ולא מצליח לשווק הרבה קרקעות, הוא שיחרר לנו קרקעות לשיווק - מה שלא עשינו בעבר", אומר מנכ"ל עמידר, יעקב ברוש. "המינהל נמנע עד היום לשווק אזורים בני תכנון או קרקעות שיושבים עליהן פולשים ודיירים מוגנים, ושיווק רק קרקעות 'סטריליות'. כיום המינהל עבר את המחסום הזה ומרשה לנו לשווק קרקעות גם אם הן בעייתיות, תוך שאנחנו מגיעים להסכם עם היזם לפנות את הדיירים המוגנים או הפולשים במשא ומתן או בהליכים משפטיים. זו מדיניות חדשה שלא היתה עד היום".
המינהל ומשרד הבינוי והשיכון נוקטים בשנתיים האחרונות מדיניות של הצפת השוק בקרקעות לבניית אלפי יחידות דיור. במסגרת מדיניות זו, פנה המינהל לפני כשנה לעמידר, וביקש להוציא לשוק קרקעות - גם כאלה שאינן "סטריליות", ויושבים עליהן דיירים מוגנים או פולשים.
"לפני כשנה, במסגרת המאמץ של שר השיכון להגדיל את היצע הקרקע לבנייה, הנחה מינהל מקרקעי ישראל את עמידר לפרסם מכרזי פינוי-בינוי בהיקפים שבין 10 ל-80 יחידות דיור", מסביר מנהל אגף עסקי ורשות הפיתוח בעמידר, עמי ליברמן. "עמידר נרתמה למאמץ, שאת תוצאותיו רואים בין היתר ביפו, בחיפה, ביהוד, ברמלה ובלוד".
גד זאבי מתעניין בוואדי סאליב
באחרונה זכתה חברת יוסי אברהמי במכרז שהוציאה עמידר לבניית 80 דירות וכ-1,500 מ"ר במתחם הידוע בשם "מתחם ורוליט הגדנ"ע", ברחוב בן צבי 76 שבשכונת אבו כביר בתל אביב. המגרש, המשתרע על כ-3 דונם, נרכש על ידי אברהמי תמורת 23.7 מיליון שקל בלבד - בתחשיב של כ-300 אלף שקל לקרקע ליחידת דיור, תוך התחייבות לפנות דייר מוגן מהקרקע.
מכרזי עמידר, בניגוד למכרזי המינהל, הם הזדמנות טובה ליזמים קטנים וגדולים כאחד, והם מוצעים במחירים נמוכים משמעותית, מכיוון שמרבית הקרקעות המשווקות הן קרקעות תפוסות על ידי פולשים או דיירים מוגנים.
בימים האחרונים התקיים בשכונת ואדי סאליב בחיפה סיור קבלנים לקראת מכרז שמוציאה עמידר לשימור ושיקום תשעה מבנים, עם פוטנציאל לבניית 90 דירות או מתחם מסחרי. מתחם ואדי סאליב מוצע למכירה במחיר מינימום של כ-10 מיליון שקל, כולל פיתוח והוראות לפתח שטח ציבורי. מחיר זה נמוך משמעותית יחסית למתחם המאפשר זכויות בנייה של כ-6,000 מ"ר.
איש העסקים גד זאבי, כך מספרים בעמידר, הוא אחד המתעניינים במכרז בוואדי סאליב. במידה שירכוש את הקרקע, יצליח זאבי להשתלט על המתחם ולהשלים עסקה שכבר ביצע במתחם בשנות ה-90, אף שעדיין לא שיקם את האזור. בעמידר תולים תקוות בקבוצת רכישה שהביעה התעניינות לרכוש את המתחם.
מהנדס חברת דירות עלית שבבעלות זאבי, גבי רובין, אמר בתגובה: "התעניינו במכרז והחלטנו לבסוף לא לגשת אליו. בינתיים המתחם משמש מלאי עסקי של החברה. נראה לפי השוק אם לפתח את המקום".
מכרז במתחם חסן ערפה בתל אביב
מכרז נוסף שנמצא על כוונת עמידר הוא שיווק מגרש בשטח של 3.7 דונם, שבו זכויות בנייה בהיקף של 24 אלף מ"ר בנוי להקמת מגדל משרדים ומסחר (עם אפשרות להמיר 20% מהזכויות למגורים) ברחוב יצחק שדה בתל אביב, במתחם חסן ערפה שמשמש כיום אזור של מוסכים ובתי מלאכה.
להערכת עמידר, אחד המתמודדים במכרז יהיה איש העסקים המיליארדר יונס זרדיאן, שנכנס לפני כשלוש שנים לאזור, כשרכש קרקע בשטח של 27.7 דונם ברחוב יצחק שדה תמורת כ-70 מיליון דולר.
לפחות ארבעה מכרזים לביצוע פרויקטים של פינוי-בינוי נסגרו לאחרונה בין היתר ביהוד, בלוד וברמלה. בשבועות הקרובים תוציא עמידר מכרז לביצוע פרויקט פינוי-בינוי במבנה ברחוב סעדיה חתוכה 1-5 ביהוד, לפינוי של 19 דיירים מוגנים ובנייה של 80 יחידות דיור והקמת מתחם מסחרי בשטח של כ-2,000 מ"ר.
מכרז נוסף שנמצא בקנה הוא לביצוע פרויקט פינוי-בינוי במבנה ברחוב השומר 23 ברמלה, לבניית 22 דירות ופינוי דייר מוגן.
ברחוב פלמין 7 ברמלה נמכר באחרונה מבנה המיועד לבניית 11 דירות בכ-450 אלף שקל, בהתחייבות לפנות דייר מוגן. במכרז אחר ברמלה נמכר מבנה ברחוב דניאל מנחם 9, המיועד לבניית 8 דירות בכ-550 אלף שקל, בהתחייבות לפנות פולש ודייר מוגן.
עמידר תבצע חיזוק מבנים כיזמית
מאז סוף שנות ה-90 ועד היום מספר הדירות בבעלות עמידר פחת בהדרגה, בעיקר בעקבות חוקים שנועדו לעגן את מצבם החוקי של הדיירים ולהעביר את הדירות לבעלותם. אם בשנות ה-60 החזיקה וניהלה עמידר כ-200 אלף דירות, שהושכרו בעיקר לזכאי משרד הבינוי והשיכון, לפני כשלוש שנים הגיע מספר הדירות לכ-70 אלף, וכיום הוא מסתכם בכ-46 אלף בלבד.
מספר יחידות הדיור שמנהל המינהל באמצעות חברת רשות הפיתוח של עמידר, שניתנו בעיקר לדיירים מוגנים, מגיע היום לכ-7,400 בלבד, לעומת כ-20 אלף דירות לפני כ-15 שנה. מספר זה יפחת בהדרגה, היות שבכל שנה מוכרת החברה כ-500 דירות.
מדיניות החברה כיום היא למכור את הדירות לדיירים מוגנים במחיר של 24% משווי הנכס. לגבי נכסים פנויים, המדיניות היא לשווקם במכרזים.
"אנחנו נמשיך לנהל את הרכוש עבור המדינה, אך מי שמחליט למכור את הדירות זו מדינת ישראל", מסביר ברוש. "נכון להיום הפסקנו בראשית 2011 את מכר הדירות הציבורי, זאת בניגוד לרשות הפיתוח, שם יש תנופת מכירה של דירות בעיקר לדיירים מוגנים. כעת אנחנו מחפשים כיוונים חדשים".
איזה כיוונים למשל?
ברוש: "לפני כחמש שנים זכינו במכרז שערך משרד הבינוי והשיכון ומשרד האוצר לטיפול בזכאי שכר דירה. כיום אנחנו מטפלים בכ-100 אלף זכאי סיוע ומחזיקים בכ-50% מנתח השוק מתוך ציפייה להמשיך ולהתרחב.
"במקביל החברה רואה את נושא ההתחדשות העירונית כיעד ושוקלת לבצע פרויקטים של חיזוק מבנים כיזמית, במבנים פרטיים וציבוריים. כיום אנחנו לקראת בחינה של כמה פרויקטים כאלה בראשון לציון, בפתח תקווה, בכפר סבא, ברעננה, בתל אביב וברמת גן. כוונתנו היא להיכנס כיזמים, להתקשר מול הדיירים, הרשות המקומית וקבלן מבצע, והעבודה שלו תהיה מפוקחת על ידינו.
"לגבי פרויקטים של פינוי-בינוי, אנחנו שותפים כנציגי המדינה בקידום 16 פרויקטים כאלה בין היתר בגוש דן, בטירת הכרמל ובגבעת אולגה, כשאנחנו משמשים נציגי הדיור הציבורי, היות שאנחנו בעלי הדירות.
"בתחומים אחרים אנחנו בוחנים לבצע גבייה לרשויות המקומיות. כיום מי שמבצע את גביית המסים לעיריות (ארנונה, מים, ואגרות חינוך) הן חברות פרטיות. לנו יש ניסיון בתחום זה כ-60 שנה ומתעסקים עם אוכלוסיות חלשות, ולכן בוחנים כעת כניסה לתחום זה. בין היתר נבחן להשתתף במכרז של האפוטרופוס הכללי לניהול כ-5,000 נכסים בתחום אחריותו. כחברה ממשלתית קיבלנו את ברכת הדרך מרשות החברות הממשלתיות".
מוכרים את הדיור הציבורי: עמידר מוכרת קרקעות לבניית מאות דירות ומשרדים
באחרונה פורסם מכרז לבניית 82 דירות במתחם הגדנ"ע בת"א; על הכוונת: 90 דירות בחיפה, ו-78 דירות ו-24 אלף מ"ר למשרדים בת"א
06:47
21.06.2011
מאת: רנית נחום-הלוי
הוסף תגובה
12
חברת עמידר משנה את מדיניותה באופן חסר תקדים ומציעה למכירה מגרשים לבניית מאות דירות, נכסים לביצוע פרויקטים של פינוי-בינוי, ומתחמים המיועדים לשימור, בהם גם נכסים בעייתיים בהם יושבים דיירים מוגנים או פולשים. זאת במסגרת המאמץ של שר השיכון להגדיל את היצע הקרקע לבנייה.
>> חברת עמידר עומדת לשנות את מדיניותה באופן חסר תקדים. החברה הלאומית לשיכון בישראל, שנוסדה ב-1949 ותפקידה ההיסטורי היה לשכן את מיליוני העולים שהגיעו לישראל מקום המדינה ועד היום, נהפכת כיום בהדרגה ליד ימינו של מינהל מקרקעי ישראל ומצטרפת לגל שיווק הקרקע שלו.
בניגוד למדיניות הקודמת של עמידר, שלפיה החברה שיווקה דירות בודדות בלבד, בחודשים האחרונים החלה עמידר להוציא לשיווק מגרשים לבניית מאות דירות, נכסים לביצוע פרויקטים של פינוי-בינוי, מתחמים המיועדים לשימור, ובקרוב גם מתחמים מסחריים גדולים בלב אזורי ביקוש. מאסת השיווקים הזו מעמידה כיום את החברה בפני דילמה ושינוי כיוון.
"מכיוון שמינהל מקרקעי ישראל נמצא ב'פקק', ולא מצליח לשווק הרבה קרקעות, הוא שיחרר לנו קרקעות לשיווק - מה שלא עשינו בעבר", אומר מנכ"ל עמידר, יעקב ברוש. "המינהל נמנע עד היום לשווק אזורים בני תכנון או קרקעות שיושבים עליהן פולשים ודיירים מוגנים, ושיווק רק קרקעות 'סטריליות'. כיום המינהל עבר את המחסום הזה ומרשה לנו לשווק קרקעות גם אם הן בעייתיות, תוך שאנחנו מגיעים להסכם עם היזם לפנות את הדיירים המוגנים או הפולשים במשא ומתן או בהליכים משפטיים. זו מדיניות חדשה שלא היתה עד היום".
המינהל ומשרד הבינוי והשיכון נוקטים בשנתיים האחרונות מדיניות של הצפת השוק בקרקעות לבניית אלפי יחידות דיור. במסגרת מדיניות זו, פנה המינהל לפני כשנה לעמידר, וביקש להוציא לשוק קרקעות - גם כאלה שאינן "סטריליות", ויושבים עליהן דיירים מוגנים או פולשים.
"לפני כשנה, במסגרת המאמץ של שר השיכון להגדיל את היצע הקרקע לבנייה, הנחה מינהל מקרקעי ישראל את עמידר לפרסם מכרזי פינוי-בינוי בהיקפים שבין 10 ל-80 יחידות דיור", מסביר מנהל אגף עסקי ורשות הפיתוח בעמידר, עמי ליברמן. "עמידר נרתמה למאמץ, שאת תוצאותיו רואים בין היתר ביפו, בחיפה, ביהוד, ברמלה ובלוד".
גד זאבי מתעניין בוואדי סאליב
באחרונה זכתה חברת יוסי אברהמי במכרז שהוציאה עמידר לבניית 80 דירות וכ-1,500 מ"ר במתחם הידוע בשם "מתחם ורוליט הגדנ"ע", ברחוב בן צבי 76 שבשכונת אבו כביר בתל אביב. המגרש, המשתרע על כ-3 דונם, נרכש על ידי אברהמי תמורת 23.7 מיליון שקל בלבד - בתחשיב של כ-300 אלף שקל לקרקע ליחידת דיור, תוך התחייבות לפנות דייר מוגן מהקרקע.
מכרזי עמידר, בניגוד למכרזי המינהל, הם הזדמנות טובה ליזמים קטנים וגדולים כאחד, והם מוצעים במחירים נמוכים משמעותית, מכיוון שמרבית הקרקעות המשווקות הן קרקעות תפוסות על ידי פולשים או דיירים מוגנים.
בימים האחרונים התקיים בשכונת ואדי סאליב בחיפה סיור קבלנים לקראת מכרז שמוציאה עמידר לשימור ושיקום תשעה מבנים, עם פוטנציאל לבניית 90 דירות או מתחם מסחרי. מתחם ואדי סאליב מוצע למכירה במחיר מינימום של כ-10 מיליון שקל, כולל פיתוח והוראות לפתח שטח ציבורי. מחיר זה נמוך משמעותית יחסית למתחם המאפשר זכויות בנייה של כ-6,000 מ"ר.
איש העסקים גד זאבי, כך מספרים בעמידר, הוא אחד המתעניינים במכרז בוואדי סאליב. במידה שירכוש את הקרקע, יצליח זאבי להשתלט על המתחם ולהשלים עסקה שכבר ביצע במתחם בשנות ה-90, אף שעדיין לא שיקם את האזור. בעמידר תולים תקוות בקבוצת רכישה שהביעה התעניינות לרכוש את המתחם.
מהנדס חברת דירות עלית שבבעלות זאבי, גבי רובין, אמר בתגובה: "התעניינו במכרז והחלטנו לבסוף לא לגשת אליו. בינתיים המתחם משמש מלאי עסקי של החברה. נראה לפי השוק אם לפתח את המקום".
מכרז במתחם חסן ערפה בתל אביב
מכרז נוסף שנמצא על כוונת עמידר הוא שיווק מגרש בשטח של 3.7 דונם, שבו זכויות בנייה בהיקף של 24 אלף מ"ר בנוי להקמת מגדל משרדים ומסחר (עם אפשרות להמיר 20% מהזכויות למגורים) ברחוב יצחק שדה בתל אביב, במתחם חסן ערפה שמשמש כיום אזור של מוסכים ובתי מלאכה.
להערכת עמידר, אחד המתמודדים במכרז יהיה איש העסקים המיליארדר יונס זרדיאן, שנכנס לפני כשלוש שנים לאזור, כשרכש קרקע בשטח של 27.7 דונם ברחוב יצחק שדה תמורת כ-70 מיליון דולר.
לפחות ארבעה מכרזים לביצוע פרויקטים של פינוי-בינוי נסגרו לאחרונה בין היתר ביהוד, בלוד וברמלה. בשבועות הקרובים תוציא עמידר מכרז לביצוע פרויקט פינוי-בינוי במבנה ברחוב סעדיה חתוכה 1-5 ביהוד, לפינוי של 19 דיירים מוגנים ובנייה של 80 יחידות דיור והקמת מתחם מסחרי בשטח של כ-2,000 מ"ר.
מכרז נוסף שנמצא בקנה הוא לביצוע פרויקט פינוי-בינוי במבנה ברחוב השומר 23 ברמלה, לבניית 22 דירות ופינוי דייר מוגן.
ברחוב פלמין 7 ברמלה נמכר באחרונה מבנה המיועד לבניית 11 דירות בכ-450 אלף שקל, בהתחייבות לפנות דייר מוגן. במכרז אחר ברמלה נמכר מבנה ברחוב דניאל מנחם 9, המיועד לבניית 8 דירות בכ-550 אלף שקל, בהתחייבות לפנות פולש ודייר מוגן.
עמידר תבצע חיזוק מבנים כיזמית
מאז סוף שנות ה-90 ועד היום מספר הדירות בבעלות עמידר פחת בהדרגה, בעיקר בעקבות חוקים שנועדו לעגן את מצבם החוקי של הדיירים ולהעביר את הדירות לבעלותם. אם בשנות ה-60 החזיקה וניהלה עמידר כ-200 אלף דירות, שהושכרו בעיקר לזכאי משרד הבינוי והשיכון, לפני כשלוש שנים הגיע מספר הדירות לכ-70 אלף, וכיום הוא מסתכם בכ-46 אלף בלבד.
מספר יחידות הדיור שמנהל המינהל באמצעות חברת רשות הפיתוח של עמידר, שניתנו בעיקר לדיירים מוגנים, מגיע היום לכ-7,400 בלבד, לעומת כ-20 אלף דירות לפני כ-15 שנה. מספר זה יפחת בהדרגה, היות שבכל שנה מוכרת החברה כ-500 דירות.
מדיניות החברה כיום היא למכור את הדירות לדיירים מוגנים במחיר של 24% משווי הנכס. לגבי נכסים פנויים, המדיניות היא לשווקם במכרזים.
"אנחנו נמשיך לנהל את הרכוש עבור המדינה, אך מי שמחליט למכור את הדירות זו מדינת ישראל", מסביר ברוש. "נכון להיום הפסקנו בראשית 2011 את מכר הדירות הציבורי, זאת בניגוד לרשות הפיתוח, שם יש תנופת מכירה של דירות בעיקר לדיירים מוגנים. כעת אנחנו מחפשים כיוונים חדשים".
איזה כיוונים למשל?
ברוש: "לפני כחמש שנים זכינו במכרז שערך משרד הבינוי והשיכון ומשרד האוצר לטיפול בזכאי שכר דירה. כיום אנחנו מטפלים בכ-100 אלף זכאי סיוע ומחזיקים בכ-50% מנתח השוק מתוך ציפייה להמשיך ולהתרחב.
"במקביל החברה רואה את נושא ההתחדשות העירונית כיעד ושוקלת לבצע פרויקטים של חיזוק מבנים כיזמית, במבנים פרטיים וציבוריים. כיום אנחנו לקראת בחינה של כמה פרויקטים כאלה בראשון לציון, בפתח תקווה, בכפר סבא, ברעננה, בתל אביב וברמת גן. כוונתנו היא להיכנס כיזמים, להתקשר מול הדיירים, הרשות המקומית וקבלן מבצע, והעבודה שלו תהיה מפוקחת על ידינו.
"לגבי פרויקטים של פינוי-בינוי, אנחנו שותפים כנציגי המדינה בקידום 16 פרויקטים כאלה בין היתר בגוש דן, בטירת הכרמל ובגבעת אולגה, כשאנחנו משמשים נציגי הדיור הציבורי, היות שאנחנו בעלי הדירות.
"בתחומים אחרים אנחנו בוחנים לבצע גבייה לרשויות המקומיות. כיום מי שמבצע את גביית המסים לעיריות (ארנונה, מים, ואגרות חינוך) הן חברות פרטיות. לנו יש ניסיון בתחום זה כ-60 שנה ומתעסקים עם אוכלוסיות חלשות, ולכן בוחנים כעת כניסה לתחום זה. בין היתר נבחן להשתתף במכרז של האפוטרופוס הכללי לניהול כ-5,000 נכסים בתחום אחריותו. כחברה ממשלתית קיבלנו את ברכת הדרך מרשות החברות הממשלתיות".
Subscribe to:
Posts (Atom)