עודכן ב- 12:44 הארץ 23/01/2010
כך הפכה ישראל למדינה דו-לאומית
כך חילקה ישראל את הפלסטינים לחמישה עמים שונים וסתמה את הגולל על פתרון של שתי מדינות. המסלול שאליו מתנקז הסכסוך הוא אחד ויחיד: מדינה דו-לאומית. הזמנה לבחינה מחדש של מושגי היסוד של השיח
מאת מירון בנבנישתי
כיבוש השטחים ב-67' היה אמנם תוצאה של פעילות צבאית, אבל עד מהרה הפך המרכיב הצבאי למשני והמרכיב ה"אזרחי", כלומר מפעל ההתנחלויות - לגורם הדומיננטי שרתם את הצבא לצרכיו, והפך את כוחות הביטחון למיליציה בשירות המתנחלים. שום מודל של כיבוש צבאי אינו יכול להסביר את סיפוחם למעשה של 60 אחוז משטחי הכיבוש של 67' - אלה המכונים אזור - C סיפוח שהותיר לאוכלוסייה הנכבשת רק שטחים מנותקים זה מזה, משוללים תנאים מינימליים לקיום עצמאי. רק אסטרטגיה של סיפוח ושליטת קבע יכולה להסביר את מפעל ההתנחלות העצום ואת השקעות הענק בתשתיות המוערכות בעשרות רבות של מליארדי דולרים (יש המעריכים אותן בכמאה מיליארד דולר).
שום מודל של "כיבוש" אינו הולם את הקנטונים-בנטוסטנים, שנוצרו בארץ, המפרידים בין קהילה חופשית ומשגשגת, הנהנית מרמת חיים שבסיסה הכנסה ממוצעת של 25 אלף דולר לנפש לשנה, לבין קהילה נשלטת, משוללת יכולת לעצב את עתידה, שרמת חייה אינה עולה על 1,000-2,000 דולר לנפש, לשנה.
אפשר לקבוע שלמעשה כבר שורר בארץ משטר דו-לאומי. המושג "משטר דו-לאומי" עדיף על המודל כובש-נכבש משום שהוא מתאר את התלות ההדדית של שתי החברות ואת הקשרים הפיזיים, הכלכליים, הסמליים והתרבותיים שאינם ניתנים לחלוקה אלא במחיר כבד מנשוא. הגדרת המצב כדו-לאומי אינה מצביעה על שוויון בין הישראלים והפלסטינים אלא להפך - מדגישה את הדומיננטיות המוחלטת של הלאום היהודי-ישראלי, השולט על לאום פלסטיני מרוסק מבחינה טריטוריאלית וחברתית.
היישוב היהודי בפלשתינה המנדטורית שאף ליצור חברה מתבדלת. זו התפתחה במתכוון בלי להתייחס לחברה הפלסטינית. שתי החברות פעלו זו בצד זו, תוך חיכוך מתמיד ואיום הדדי. ואולם, כל עוד היו השתיים כפופות לעילית הביורוקרטית הבריטית, הן היו שוות מעמד. ההפרדה הודגשה יתר על המידה בידי שני הצדדים, למטרות פוליטיות, והדגשת יתר זו האפילה על אינטראקציה כלכלית חזקה למדי שהתקיימה בין שתי הקהילות בתחומים רבים, כגון תעסוקה במוסדות הממשל המנדטורי, מסחר ותחבורה. יהודים וערבים שיתפו פעולה בגידול ובייצוא הדרים; יהודים צרכו מוצרים חקלאיים ערביים; אחוז נמוך אך לא מבוטל של ערבים הועסקו בסקטור החקלאי היהודי; והעיקר: היהודים והערבים היו שותפים במערכת שלטונית, משפטית וכלכלית אחת של המנדט הבריטי, וההשפעות ההדדיות היו גדולות מאלה ששתי הקהילות היו מוכנות להודות בהן. אינטראקציה זו נראית בדיעבד משנית לקשרים העקובים מדם, שהשפעתם על העוינות האינטימית הפכה את היחס אל האחר למרכיב מרכזי בזהות העצמית של שתי הקבוצות המסוכסכות.
מלחמת 48' הרסה את החברה הפלסטינית ושרידיה הדלים נעלמו מתודעתה של החברה הישראלית. למשך 19 שנה "נעלמה" הבעיה הפלסטינית והפכה ל"סכסוך הישראל-ערבי" עם מדינות ערב. הפלסטינים הפכו ל"פליטים" או ל"מסתננים/פדאינים". החברה בישראל נתפסה כחברה יהודית הומוגנית, שיש בה אמנם מתחים "עדתיים", אבל אלה יילכו וייעלמו ככל שתתקדם בניית האומה. מלחמת 67' היתה הקרב האחרון במלחמת 48'. חלוקת הארץ, שנוצרה עם חתימת הסכמי שביתת הנשק, נמחקה בעקבות הכיבוש.
הדגשת הנתק המהותי בין שתי התקופות, זו שלפני 67' וזו שאחריה, הנתק הקרוי "הכיבוש", מתירה לדבוק בנרטיב הציוני הקלאסי ביחס לאירועי מלחמת הקוממיות ובעיקר בשלילת הנכבה הפלסטינית. הנתק המדומיין הזה מגשר על פני סתירות פנימיות באשר למעמדם הפוליטי של האזרחים הפלסטינים במדינת ישראל, ובסירוב להכיר בהם כבמיעוט לאומי הזכאי לשוויון זכויות קולקטיבי. נתק זה הופך את קו שביתת הנשק של 49' למין תצורה גיאוגרפית בלתי עבירה, המפרידה בין ישראל הקטנה והטובה לבין השטחים הכבושים שבהם מתרחשים מעשי זוועה ודיכוי.
מקץ 42 שנות כיבוש, מבחינת האזרחים הישראלים ומכלול האינטרסים שלהם, סיפוח השטחים הוא בגדר עובדה מוגמרת. הגדרת השטחים כ"כבושים" מייצרת מצג שווא של זמניות, שתסתיים "עם בוא השלום", כדי לחמוק, "בינתיים", מהכרעה בדילמות מיידיות. השימוש במונח "כיבוש" משמש קביים למי שמחפשים תקדימים אופטימיים. על פי העמדה הזאת, כשם שהסתיימו כל הכיבושים, יסתיים גם כיבוש זה. המחנה היוני בארץ חוטא כבר שנים בהעמדת הפנים הזאת. תומכיו יודעים כי ה"זמניות" היא האמצעי העיקרי לסיפוחם דה-פקטו של השטחים.
הסף הקריטי של ההתנחלויות
השאיפה ליצור הפרדה פיזית זכתה בשנים האחרונות למימוש בדמותה של גדר ההפרדה. אבל עיקר חשיבותו האידיאולוגית של הקו הירוק הוא ביכולת לזהות את האחראים, לכאורה, למצב האלים ואת האשמים בכיבוש: ציבור "המתנחלים". אכן, לפני 30 שנה היו המתנחלים גורם מכריע בקביעת עובדות גיאו-פוליטיות בשטחים הכבושים. בשנות השבעים והשמונים, לעצם בניית נקודות יישוב בשטחים ולאכלוסן היה תפקיד מכריע. אי שם בסוף שנות השמונים חצו ההתנחלויות סף קריטי, שמעבר לו הושגה התפתחות דמוגרפית ואורבנית מתמשכת. מנהיגי המתנחלים הצליחו להקים קבוצת לחץ פוליטית רבת עוצמה משני צדי הקו הירוק, ונוצרה תשתית חוקית ופיסקלית שהביאה לסיפוח השטחים דה-פקטו למדינת ישראל. מאז הפך מספר ההתנחלויות, ואפילו מספר התושבים בהן, לעניין לא רלוונטי משום שמכשירי השליטה הישראליים השתכללו באורח שגרם להבחנה בין "ישראל הריבונית" ל"שטחים הכבושים" - ויישובי הגדה ביחס ליישובי ישראל - להיטשטש לחלוטין. גם השליטה בקרקע חדלה לשמש אמצעי לבניין התנחלויות ונהפכה לדרך להצר את צעדיה של האוכלוסייה הפלסטינית ולגזול ממנה את המרחב הפיזי.
במציאות החדשה איבדו ההתנחלויות את משמעותן כאמצעי שליטה מרחבית. גדר ההפרדה ושעריה, המחסומים והכבישים הסטריליים ליהודים בלבד, ואלפי הצווים הצבאיים ואכיפתם תפסו את מקומם של היישובים. סיפוחו של שטח C, המקיף כ-60 אחוז משטח הגדה המערבית, אינו נסמך על ההתנחלויות המצויות בו, אלא על משטר האוכף מערכת מסועפת של שליטה ישראלית בכל תחומי החיים והמרחב הפיזי.
ארבעים שנה לאחר הקמת ההתנחלות הראשונה, נהפכה ה"התנחלות", כמו הקיבוץ והמושב, "חומה ומגדל" וייבוש החולה, למוצג במוזיאון הציוני. "הקמת" התנחלויות, כמו "פירוקן", הפכו לעיסוק אנכרוניסטי, כסמל וכמכשיר גיוס בידי הימין והשמאל. ההתנחלויות, ובעיקר אלה השוכנות במרחבים האורבניים של ירושלים ותל אביב, משולבות לגמרי במערכות הישראליות. הניסיון לתלות את האשם במתנחלים ולסמן את ההתנחלויות כמכשול עיקרי לשלום נראה כאליבי, לנוכח המעורבות, בפועל ובמחדל, של כל שדרות החברה הישראלית בהשלטתו ובשגשוגו של המשטר השורר בשטחים הכבושים.
ריסוקם של הפלסטינים
שישים שנה לאחר שזכתה לעצמאותה הצליחה ישראל לרסק את האומה הפלסטינית לחמש קהילות מבודדות, שכל אחת מהן נאלצת להתמודד לבדה עם השליט הישראלי. כך יכולה ישראל להתעסק בנפרד עם יותר ממיליון פלסטינים אזרחי ישראל; יותר ממיליון וחצי תושבי עזה, אותם מייצגת ממשלת חמאס; יותר משני מיליון תושבי הגדה, המיוצגים בידי מנהיגות פתח; יותר מרבע מיליון תושבי מזרח ירושלים, שממערב לחומת ההפרדה, ועם מיליוני הפליטים בפזורה הפלסטינית - הכל בעת ובעונה אחת ובלי קשר בין זירות המגע השונות ותוך מתן לגיטימציה בינלאומית לריסוק הזה. הריסוק משמש תעודת ביטוח נגד "הסכנה הדמוגרפית" שתתרחש כאשר ישיגו הפלסטינים, בקרוב מאוד, רוב מספרי בשטחים שבין הירדן לים. הקהילה היהודית השלטת תמשיך, גם כשתהפוך למיעוט, לכפות את הפיצול הפלסטיני תוך שימוש באמצעים השגורים, מקל וגזר, שישמרו ואף יעמיקו את חוסר התיאום והחולשה של רסיסי הקהילות הפלסטיניות.
אסטרטגיית הבידול זוכה, למרבה הפרדוקס, לשיתוף פעולה מלא מצד הפלסטינים, שמקבלים עליהם בהכנעה את הזהות הנבדלת וסדר היום הנפרד המוכתבים בידי ישראל. יתר על כן, הזהות המרוסקת יוצרת עם השנים גם הבדלים משמעותיים בתרבות הפוליטית, באורח החיים ואפילו בסגנון הדיבור (בערבית) של כל אחת מחמש הקהילות הפלסטיניות הנפרדות. הפלסטינים בישראל נאבקים על הכרה כמיעוט לאומי ועל שוויון זכויות. הם אינם כורכים את מאבקם במאבק אחיהם שמעבר לגדר ההפרדה; הפלסטינים בשטחים נאבקים להגדרה עצמית. אנשי חמאס בעזה אינם מתעניינים בהשלכות מעשיהם האלימים והרטוריקה שלהם על האינטרסים של כלל העם הפלסטיני. רבע מיליון תושבי מזרח ירושלים, החוששים לאבד את זכויותיהם במערכת הישראלית (חופש תנועה, ביטוח לאומי), שואפים להישאר "תחת הכיבוש" ולא להסתפח לשלטון פלסטיני. בני הפזורה הפלסטינית נושאים עמם את מפתחות בתיהם שחרבו ב-48' ויודעים כי אין פתרון למצוקתם.
הקהילות הפלסטיניות עצמן אינן מעזות לגבש חזית אחידה, שכן ישראל יכולה להיפרע מכל אחת מהן. בשנות השישים והשבעים הופעלה מדיניות הריסוק כלפי המיעוט הקטן של "ערביי ישראל". בתחילת המאה הזאת היא מופעלת בתחכום רב כלפי קרוב לחמישה מיליוני פלסטינים, כמעט בלי לעורר תשומת לב, ולא במקרה. לתעמולה הישראלית אין כל עניין בהדגשתם של הישגי הריסוק; אדרבה, ישראל שואפת להציב את דחליל "האיום הקיומי" הנשקף לה, לכאורה, מצד אויב ערבי מונוליטי נחוש. הדוברים הפלסטינים נזהרים לא להשמיע דבר על הריסוק הזה, כאילו היה תעמולה עוינת.
ביסוסו של הסטטוס-קוו
אסטרטגיית ההפרד ומשול היא הגורם העיקרי המבסס את המשטר הדו-לאומי, אבל אינו היחיד. תורמים לביסוסו גורמים נוספים:
ראשית, המדינות השכנות שחתמו על הסכמי שלום עם ישראל מעדיפות אינטרסים בילטרליים וגלובליים על פני סולידריות ערבית. שיקולים פנימיים גורמים להן להעדיף את הסטטוס-קוו של שלטון ישראלי בשטחים - יחד עם תשלום מס שפתיים לשאיפות הלאומיות של הפלסטינים - על פני הקמת מדינה פלסטינית חלשה. אשר לירדן, עצם הקמתה של מדינה כזאת מהווה איום על קיומה.
שנית, "המדינות התורמות" מגייסות מדי שנה מיליארדי דולרים למען הרשות הפלסטינית. בכך הן מממנות את המשך הסטטוס-קוו, וכך הן משחררות את ישראל מהצורך להתמודד עם מחירה הכלכלי של השליטה על הפלסטינים. אילו הוטלה האחריות לניהול משטר הכיבוש על ישראל, על פי הדין הבינלאומי, היא היתה חייבת להוציא על כך ממקורותיה לפחות כמיליארד דולר לשנה. הזרמת כספי "המדינות התורמות" להוצאות שוטפות של הרשות הפלסטינית היא מקור לבזבוז, לשחיתות ולהעמקת הפער בין ממסד מושחת לבין הציבור הנאבק בקשיי הקיום, וגם לשגשוג הכלכלי המלאכותי השורר בגדה המערבית.
שלישית, מערכת ההסברה הישראלית מצליחה לנצל את הסולידריות האתנית היהודית בארץ ובפזורה, ואת רגשי האשם של הגויים על רדיפות היהודים כדי להשתיק כל ביקורת כביטוי של שנאה עצמית ואף אנטישמיות.
רביעית, הפערים והניגודים הבין-קהילתיים השוררים בתוך השטח הנתון לשליטת ישראל הם כה עמוקים עד כי אין אפשרות לנהל מתחים אלה אלא באמצעות אכיפה כוחנית ישירה או עקיפה. בדרך כלל מושם הדגש על אי-שוויון פוליטי ואזרחי ועל שלילת זכויות קיבוציות, אבל חוסר השוויון החמור והמסוכן יותר הוא זה הכלכלי; הפער הענקי בתמ"ג לנפש בין ישראלי לפלסטיני, פער המגיע ל-1:15 בגדה ו-1:20 ברצועה, וכן אי-השוויון העצום בשימוש במשאבי הסביבה (קרקע, מים), הם פצצה מתקתקת. פער זה יכול להתקיים רק בהתבססו על כוח הזרוע שמספקת ביעילות רבה מערכת הביטחון הישראלית, הנתפסת כעוסקת ב"ביטחון", בעוד שלמעשה היא אוכפת את המשך קיומו של פער פוליטי-כלכלי-חברתי נפיץ.
מערכת הביטחון נסמכת על קונסנזוס יהודי-ישראלי כמעט מלא, הנובע מכך שגם רוב מתנגדי ה"כיבוש" אינם מוכנים לוותר על זכויות היתר שלהם, שכן אז תיפגע רווחתם באורח ממשי. הם לא ייאלצו רק לשתף את הפלסטינים בשלטון, אלא גם לוותר על משאבים פיזיים-כלכליים. לנוכח הדילמות האלה אין פלא שרוב הישראלים מעדיפים להתחבא מאחורי ויכוחי סרק, שכל ערכם בעצם קיומם.
חמישית, מסע יחסי הציבור המתהדר בשם "תהליך השלום" משכנע רבים שהסטטוס-קוו הוא זמני, שהרי אם אנשים חשובים כנשיא ארצות הברית מתעסקים בכך, משמע שהשינוי אכן יתרחש. קיומה המלאכותי של הרשות, כשלעצמו, מנציח את המשטר הקיים, משום שהוא ממשיך לקיים את האשליה שהמצב זמני, ואפשר להמשיך להשתעשע בחלופות תיאורטיות ל"הסדר הקבע" באמצעות "תהליך מדיני", שהנה הנה יביא את הפתרון. כל מי שהסטטוס-קוו משרת את מטרותיו או נרתע מפני ניתוח אמיתי ונוקב של המציאות מעוניין לשגות באשליית הזמניות, וכך, הכוחות המעוניינים לשמר את המצב הקיים חזקים מהכוחות השואפים לקעקע אותו. אי אפשר להתחמק מהמסקנה שהסטטוס-קוו עמיד, ולא עתיד להשתנות במהרה. במשך יותר מ-40 שנה, בדרך של ניסוי וטעייה - בלי תכנון, אבל מתוך מענה לקוד של חברת מתנחלים - השתכללה מערכת השלטון הישראלית המבטיחה שליטה מלאה על כל גורם או תהליך שעשוי לפגוע בדומיננטיות המוחלטת של הקהילה היהודית ובזכויות היתר הפוליטיות והחומריות שצברה.
המציאות אינה קופאת על שמריה
אין להבין מכך שהמציאות קופאת על שמריה. אדרבה, הצעדים שנועדו להנציח את הסטטוס-קוו גרמו לשינויים שעשויים להביא לתוצאות ארוכות טווח. כל השינויים הללו הם בעלי משמעות רבה, אבל הם שינויים פנימיים המתנהלים תחת מטריית השליטה הישראלית.
הניתוק בין הגדה לעזה, בעקבות ניצחון חמאס והמצור הישראלי, אינו זמני והוא הפך לעובדה שתשפיע על גורל העם הפלסטיני בטווח הארוך. ההשתלטות הסופית של חמאס על כל מוקדי הכוח ברצועה, והלגיטימציה שממנה הוא נהנה, מבססות את שלטונו. בהיעדר סיכוי לשינוי בתהליך הבידול בין הרצועה לגדה, יתבססו שתי מערכות שלטוניות נפרדות ועוינות זו לזו. ישראל יכולה לרשום לעצמה הישג: מיליון וחצי תושבי עזה יצאו לדרך שתביא אותם בעתיד הלא רחוק להקמת קריקטורה של מדינה פלסטינית על כ-1.5 אחוז משטח פלסטין ההיסטורית ובה 30 אחוז מבני עמם החיים במולדתם.
הקנטון השני, ששטחו הולך ומצטמצם עקב התרחבות ההתנחלויות, ובו יותר משני מיליון נפש, נחשב היום כליבת העם הפלסטיני, אך למעשה הוא סופח לישראל, וחלים בו תהליכים פוליטיים הדומים לאלה שעברו על הפלסטינים בתוך מדינת ישראל אחרי 48', בשינויים המתבקשים מהתנאים ההיסטוריים השונים ומסדרי הגודל האחרים. שגשוג כלכלי ועייפות מאלימות יוליכו לשינוי עקרוני באסטרטגיה הלאומית הפלסטינית בגדה, אשר למרות ביטויי הדבקות ב"מאבק המזוין" תשאף לצבור כוח כלכלי-פוליטי ותפתח מנגנוני מאבק לאומי לא אלימים. ואולם, שינוי זה אינו יכול להתרחש כל עוד ממשיכה לכהן רשות פלסטינית המתיימרת לשמש גוף ריבוני בעל ממשלה, פרלמנט וכוחות חמושים. אש"ף נהפך לאוסף של פונקציונרים מקבלי משכורת המקבצים נדבות בוועידות הבינלאומיות. הרשות עוסקת במלחמת חורמה נגד חמאס, המתבצר בעמדות אנכרוניסטיות, ואילו הפזורה הפלסטינית נותרה בלי מנהיגות.
מודלים של משטרים
פתרון "שתי מדינות לשני העמים", הזוכה לתמיכה בקרב המרכז-שמאל הישראלי, מניח שישראל תמשיך להיות מדינת העם היהודי כפי שהיא מתקיימת כיום, דהיינו שהפלסטינים בישראל נהנים משוויון זכויות אינדיווידואלי, אך נתונים לאפליה לאומית קולקטיבית. מולו אפשר להעלות את מודל "מדינת כל אזרחיה", שפירושו בעצם מדינה דו-לאומית דה-פקטו בגבולות 48'. מודל זה מחייב שינויים חוקתיים כגון קביעת אוטונומיה חינוכית ותרבותית למיעוט, שיתופו בכל מוסדות השלטון בהתאם לגודלו הדמוגרפי, וקביעת זכות וטו בחקיקת חוקים הנוגעים לזכויות המיעוט. אבל מה באשר ל"מדינה הפלסטינית" בתוך המודל הזה? קיימים כמה וכמה וריאנטים, ההופכים את הכותרת למעורפלת, במקרה הטוב, ולפארסה במקרה הגרוע. מבחינת הפלסטינים, מדובר יהיה במדינה ריבונית לחלוטין, בגבולות ה-4 ביוני 67' (על פי פלסטינים אחרים - גבולות החלטת עצרת או"ם 181 מ-47'), בעלת גישה חופשית אל העולם בדרך היבשה, הים והאוויר, שליטה מלאה על כל המשאבים הפיזיים, ריבונות בעיר העתיקה, כולל הר הבית, וכל השטח ממזרח לקו שביתת הנשק, פירוק ההתנחלויות ומימוש "זכות השיבה" על פי פרמטרים גמישים (ללא ויתור על העיקרון). מובן שחזון מינימליסטי זה ניצב בניגוד גמור למה שגובש כקונסנזוס ישראלי המרבה לדבר על פירוז וריבונות מוגבלת.
אריאל שרון - מתנגדה המושבע של מדינה פלסטינית ממערב לירדן והאסטרטג של "ירדן היא פלסטין" - הפתיע בתמיכתו ב"מדינה פלסטינית". רבים ראו בכך את "ניצחון השמאל", והוכחה לכך שפתרון החלוקה הוא "בלתי נמנע". למעשה, שרון חשב כבר מסוף שנות השבעים על מדינה בנוסח הבנטוסטנים של דרום אפריקה. תוכנית זו התממשה בהקמת גדר ההפרדה בגדה ובהתנתקות החד-צדדית בעזה. מנקודת המבט של רצף המודלים, "מדינה אחת - חלוקה", תוכנית הבנטוסטנים של שרון עומדת כנקודת אמצע המשיקה לשתי החלופות. מצד אחד, עונים הקנטונים הפלסטיניים על הדרישות המינימליות להיחשב "מדינה", ומצד שני, השטחים מנותקים מן העולם - ללא כל אפשרות לחיות חיים כלכליים עצמאיים, וללא תשתית פיזית - והם לא יותר מאשר אוטונומיות מוניציפליות או פרובינציאליות, התואמות מבנה דו-לאומי רגיונלי.
איך אירע ששרון ויורשיו, אולמרט ולבני, אנשי "המחנה הלאומי", הפכו לחסידי מדינת הלאום הפלסטינית? מה הביא את מי שלדידם התקיים רק קולקטיב לגיטימי אחד בארץ, והפלסטינים היו בעיניהם רק ארגוני טרור, להצהיר שהסכסוך הוא סכסוך לאומי, ולכן פתרונו הוא פתרון לאומי, בדמות הקמת שתי מדינות לאום? למהפך גרמו הפלסטינים. בחוללם את אינתיפאדת אל-אקצה, כפו על הישראלים את התובנה שאי אפשר להדביר אותם, להתעלם מהם או לגרשם. האינתיפאדה הכריחה את הישראלים, לראשונה בתולדותיהם, לסמן את גבולות התפשטותם הטריטוריאלית באמצעות גדרות הפרדה ומחסומים, ולזנוח שטחים מאוכלסים העלולים לערער את המאזן הדמוגרפי. שאר השטח, המרוסק ונטול הסיכוי לקיום עצמאי, אשר גבולות הריבונות בו הם גובה הבתים ועומק הקברים, יכול, על פי הנביאים החדשים של הלאומיות הפלסטינית, להיהפך למדינת לאום פלסטינית; ואם אין הם רוצים ליהנות מהנדיבות הישראלית - ידע העולם כולו עד כמה לוקים הם בהרס עצמי ובכפיות טובה.
חלקים נכבדים בשמאל הישראלי, השמים את כל יהבם על "חלוקת הארץ" כעיקרון מטא-פוליטי, מתברכים בניצחונם; הם מאמינים שדרכם ההיסטורית ניצחה. עכשיו אפשר להעמיס את כל הטרגדיה הפלסטינית על המדינה המיועדת להשתרע על פחות מ-10 אחוז משטח פלסטין ההיסטורית. היא אמורה לתת פתרון לאומי כולל גם לאלה הנמצאים במחנות הפליטים בפזורה (שיוכלו לממש את זכות השיבה בשטח הפלסטיני), וגם לאזרחים במדינת ישראל (שיממשו את זכויותיהם הקולקטיביות רק ב"מדינתם"). זהו פתרון זול, ועקרוני-כביכול, שהרי הוא מבוסס על המודל הישן והמכובד של סכסוך על טריטוריה בין שני לאומים, ופתרונו - שתי מדינות לשני עמים.
דו-לאומיות פלסטינית וציונית
בסוף שנות השישים טבעו קבוצות שמאל באש"ף את סיסמת "המדינה הדמוקרטית-חילונית", וזו אושרה, בשינויים מסוימים, בוועידת אש"ף ב-69'. בעיני הישראלים היתה סיסמת המדינה החילונית מזימה להרוס את מדינת הלאום היהודית-ציונית. ב-77' שינה אש"ף את יעדיו האסטרטגיים וקבע את תוכנית השלבים: "מדינה פלסטינית לאומית ועצמאית בכל חלק של האדמה הפלסטינית ללא פשרה, הכרה או משא-ומתן". גם אסטרטגיה זו הוחלפה, ב-88', בנכונות להסכים על הסדר קבע של מדינה בגבולות 47' (ואחר כך 67'), ובירתה מזרח-ירושלים - ומימוש מוסכם של זכות השיבה. התמיכה הפלסטינית ב"שתי מדינות לשני עמים" על פי קווי 67' היא קצרת ימים - בת פחות משני עשורים.
התנועה הציונית נמנעה מהגדרה חד-משמעית של מטרותיה הלאומיות עד אמצע שנות הארבעים למאה הקודמת. מטרת הקמתה של מדינה יהודית ריבונית הובלעה בזיהוי שזיהתה את עצמה כתנועת שחרור לאומית, ואולם בכל שנות "המדינה בדרך" התנהלו ויכוחים על היתרונות שבהבלטת המטרה. זה היה סלע המחלוקת העיקרי בין חסידיו של ז'בוטינסקי לבין מרבית חברי התנועה הציונית. ההסתדרות הציונית ביקשה להפוך את הארץ ליישות עצמאית עם רוב יהודי. מסיבות שלא כאן המקום לעמוד עליהן הסתפקה התנועה הציונית בניסוח מטרות ביניים פוליטיות, והללו השתנו בהתאם לתנאים. המטרות היו (בסדר כרונולוגי): בית לאומי, עלייה בלתי מוגבלת ויצירת רוב יהודי, "ציונות אורגנית" (התיישבות בלתי מוגבלת והקמת מגזר כלכלי יהודי עצמאי), חלוקת שלטון שווה בין היהודים לערבים (parity), מדינה דו-לאומית, פדרציה של קנטונים יהודיים וערביים, חלוקה, "קומונוולת'" יהודי; רק בתחילת שנות הארבעים הועלתה התביעה הפומבית והרשמית להקים מדינה יהודית ריבונית.
השאיפות הטריטוריאליות של התנועה הציונית גם הן לא הוגדרו. בהסכמה לחלק את ארץ ישראל ב-1937 וב-1947 ראו רבים שלב בדרך להגשמת השאיפות הטריטוריאליות המלאות, ואולם היו שראו בה פשרה עקרונית בין התנועה הציונית לתנועה הלאומית הפלסטינית. לימים היתה אי הגדרתם הברורה של יעדי הציונות הגורם המכריע למבוכה הרעיונית שהשתררה עם כיבוש הגדה והרצועה.
בתקופת המנדט היה רעיון הדו-לאומיות מקובל (בשלבים המוקדמים של המפעל הציוני) על הממסד הרשמי, כולל אישים כחיים ויצמן ודוד בן גוריון. אבל יש לזכור שבאותה תקופה היה גודלו של היישוב היהודי בארץ ישראל פחות מ-30 אחוז מהאוכלוסייה, ודרישה למדינה יהודית היתה נתפסת כחוצפה; הסדרים של שיתוף-בשלטון על בסיס שוויון (parity) נשמעו טוב יותר. גם פדרציה של קנטונים על בסיס עדתי (יהודי-נוצרי-מוסלמי) יכלה למתן את השפעת הפער הדמוגרפי העצום לטובת הערבים, פער שגרם להתנגדות מצד היישוב היהודי לכל ניסיון בריטי להעניק לתושבי הארץ מידה מינימלית של שלטון עצמי.
הברירה בין ארץ ישראל דו-לאומית לבין חלוקה הוכרעה פעמיים: בשנת 1937 דחתה ועדת פיל את תוכנית הקנטוניזציה שהציעה הסוכנות היהודית ובחרה בחלוקה. בשנת 1947 החליטה עצרת או"ם על תוכנית החלוקה והקמתן של שתי מדינות - על פי תוכנית הרוב בוועדה המכינה - ודחתה את תוכנית המיעוט שהציעה להקים מדינה פדרטיבית.
רק קבוצה שולית של אינטלקטואלים יהודים, שבראשה עמדו מרטין בובר ונשיא האוניברסיטה העברית יהודה מגנס, ראו במדינה דו-לאומית מודל בעל משמעות ערכית ודרך יחידה למנוע סכסוך דמים שאין לו סוף. הם ביקשו להשתית את המדינה הדו-לאומית על המודל השווייצרי, אבל הדגישו יותר את עקרון השוויון (parity) מאשר את פרטי תוכניתם. ואכן, לא היה להם שום צורך בפירוט כזה, משום שגם הפלסטינים וגם הציונים דחו את רעיון הדו-לאומיות, ורבים מהיהודים אף ראו בו מעשה בגידה אנטי-ציוני. תנועת "השומר הצעיר" אימצה מרכיבים מסוימים מתוכנית זו, אבל הקמת המדינה הביאה לקצה את היוזמה, ולהשתלטת התפיסה שרק מדינת לאום יהודית היא הגשמת הציונות, וכל מי שמעז לפקפק בעיקר-אמונה זה הוא בוגד.
לאחר מלחמת 67' היה זה דווקא הימין שהחל להשתעשע במודל הדו-לאומי, בצורה שתאמה את האידיאולוגיה שלו ("תוכנית האוטונומיה"). האידיאולוגיה של הליכוד (ותנועת החירות) שללה את "זמניות" השליטה הישראלית ואת הגדרתה כשלטון כיבוש. אבל תפיסת "ארץ ישראל השלמה" התנגשה במציאות הדמוגרפית והעלתה בפני המרכיב הליברלי בליכוד את השאלה המפורסמת: מדינה יהודית או דמוקרטית? התשובה שנתן מנחם בגין נגזרה מהמציאות שהכיר במזרח אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה: אוטונומיה תרבותית, לא טריטוריאלית, למיעוטים לאומיים. תוכנית האוטונומיה של בגין שונתה בהסכם קמפ דיוויד (78') ונוסף לה מרכיב טריטוריאלי, ועל הבסיס הזה (בשינויים מהותיים) התגבש המודל שהוליך להסכמי אוסלו. גם הסכמי אוסלו יכולים להיחשב כהסדרים דו-לאומיים דה-פקטו, משום שתחומי השליטה (גיאוגרפיים וחוקיים) של הרשות הפלסטינית מטושטשים במכוון, המעטפת החיצונית של גבולות ארץ ישראל המנדטורית ורישום האוכלוסין נותרו בידי ישראל, והמערכת הכלכלית נשלטת בידי ישראל. יתר על כן, כל מערכת ההסכמים הסבוכה של אוסלו חייבה תיאום הדוק עם ממשלת ישראל, ובהתחשב בפער הכוחות העצום לטובת ישראל, ברור היה שהרשות הפלסטינית תזכה בסמכויות משניות, והיא למעשה לא יותר משלטון פרובינציאלי, אולי אף מוניציפלי.
מפלגת העבודה וקבוצות הלוויין שלה דגלו ב"פשרה טריטוריאלית", בין בדרך של מסירת חלקים מהשטחים הכבושים לירדן ("האופציה הירדנית") ובין במסירתם לפלסטינים ("אוסלו") או ב"התנתקות חד-צדדית". עמדתם האידיאולוגית איפשרה להם להגדיר את שליטת ישראל בשטחים כ"זמנית" - וגם "להחליט שלא להחליט" ביחס למעמד הקבע שלהם - ולכן יכלו למסד את השליטה הישראלית בלי להיזקק לשאלות הקשורות בהשלכות השליטה בשטחים על מבנה המשטר בישראל.
"תוכנית ההתנתקות" של שרון, וההכנות להקמת קנטונים פלסטיניים בגדה המערבית ("תוכנית ההתכנסות") משתבצות היטב במסגרת הדו-לאומית של הליכוד, שעברה גלגולים רבים אבל נותרה כשהיתה: שליטה ישירה ועקיפה על כל שטחה של ארץ ישראל המנדטורית, ללא הידברות והסכם עם הפלסטינים, אבל גם בלא הגדרה ברורה של אופי המשטר. נכונות הימין לכנות את רצועת עזה - "המנותקת" - והקנטונים של הגדה המערבית בשם "מדינה", משלימה את רצף המודלים, שבקצותיו עומדות בצד אחד שתי מדינות ריבוניות בתוך פלשתינה המנדטורית, ובצד הנגדי - מדינה אחת, מאוחדת וריכוזית.
שוויון של כבוד
בדרך כלל מתייחסים רק למודל דו-לאומי אחד: המודל של "לכל אדם קול"(One man one vote) . זהו מודל של מדינה אוניטרית (Unitarian) וריכוזית, שבה מתייחסים לזכויות אינדיווידואליות של האזרחים, אבל לא מעגנים בחוקה זכויות קולקטיביות-אתניות למיעוט. זה המודל שנקבע בדרום אפריקה לאחר סילוק האפרטהייד, והוא פועל שם הן מסיבות היסטוריות והן בגלל יחסי הכוחות הדמוגרפיים והכלכליים, וגם משום שחלופת החלוקה (שנדונה ונדחתה) אטרקטיבית פחות, או לא ישימה. המודל הדו-לאומי האוניטרי אינו תואם כלל את המציאות בישראל/פלסטין, משום שהוא עתיד להנציח את הדומיננטיות של הקבוצה היהודית ולקבוע באמצעים "חוקיים" את שלטונה. במציאות הישראלית, של קיטוב אתני, כלכלי ותרבותי בעל שסעים מקבילים, מערכת חוקתית דמוקרטית-ליברלית אינה יכולה לתפקד, שכן הבעיה נעוצה בזכויות קולקטיביות המתנגשות זו בזו, והמערכת הפוליטית (בחירות והפרדת רשויות) אינה יכולה לתעל לתוכה את החיכוכים הבין-אתניים. מתגנב החשד שהשיח הציבורי עוסק רק באופציה הדו-לאומית האוניטרית, משום שזוהי באמת אופציה בלתי אפשרית, ובכך יוצרים דה-לגיטימציה של הדו-לאומיות.
קיימים כמובן מודלים אחרים, שיישומם עשוי להיות יעיל ומעשי יותר מאופציית החלוקה, או אף פשוט יותר. מודלים אלה מבוססים על שילוב של חלוקה טריטוריאלית בעלת "גבולות רכים", ושיתוף במערכת השלטון. בהקשר לכך ראוי לציין שכמעט כל תהליכי השלום בסכסוכים בין-קהילתיים שנוסו בשנים 1989-2004 היו מבוססים על מודלים דו-לאומיים. אחת הסיבות לשימוש במודלים הדו-לאומיים לפתרון סכסוכים אתניים נובעת מכך שפתרון של חלוקה, המחייב שינוי גבולות בינלאומיים, מפר את האיזון הגיאופוליטי הקיים וגורם למתחים בין מדינות שכנות. לדוגמה, פתרון לבעיית הכורדים בדרך של חלוקת עיראק (או אף פדרציה) יגרום לזעזועים פוליטיים חריפים בשלוש מדינות גובלות, שבהן מיעוט כורדי גדול (איראן, טורקיה, סוריה). לכן מעדיפים לשמר את הגבולות הבינלאומיים המוכרים - הדומים לפסיפס, שכל שינוי בו מעוות את התמונה ויוצר קשיים - ולהעדיף, אם ניתן, גבולות פנימיים "רכים". הרצון להימנע משינוי גבולות בינלאומיים והעדפת הגבולות הפנימיים, המבטיחים תנועה חופשית וערפול של סוגיית הריבונות, הדריך את מנסחי הסכם דייטון (95') שהביא לקצה את המלחמה בבוסניה, והוא גם העומד בבסיס התוכנית לפתרון הסכסוך בקפריסין.
בבוסניה-הרצגובינה (בתיווכם, בעידודם ובלחצם של גורמי חוץ רבים) הסכימו שלוש הקהילות - הסרבית, המוסלמית והקרואטית - להמשיך לקיים את המדינה בגבולותיה הישנים תוך חלוקתה הפנימית לשתי יישויות אתניות ומערכת של שיתוף כוח בשלטון המרכזי. צירוף של מרכיבים פדרליים-טריטוריאליים ושיתוף-כוח (power sharing) פועל בבוסניה-הרצגובינה בצורה מניחה את הדעת. הקהילה הבינלאומית הבינה את יתרונות השמירה על השלמות הטריטוריאלית של המדינה והעדיפה גבולות פנימיים על קווי חלוקה קשיחים, שהיו מקשים על תנועה חופשית ושיקום כלכלי.
תוכנית קופי אנאן (מזכיר האו"ם) היתה אמורה להיות הבסיס לקבלת קפריסין לאיחוד האירופי. אמנם התוכנית לא זכתה לרוב במשאל העם שנערך בחלק היווני של האי, ולא בוצעה בינתיים; אולם מרכיביה מדגימים את הנורמות שהקהילה הבינלאומית היתה רוצה לשים בבסיס פתרונם של סכסוכים בין-קהילתיים. התוכנית בנויה על פדרציה של שני אזורים אתניים על פי המודל של שווייץ: כל אזור יהיה עצמאי בכל התחומים שהחוקה לא הגדירה כשייכים לממשלה הפדרלית. תוכנית אנאן היא דוגמה לכך שהקהילה הבינלאומית שואפת להסרת גדרות ומחסומים ולהחלפתם בגבולות אתניים רכים תוך שמירה על שלמותן הטריטוריאלית של מדינות דו-לאומיות.
אחרי ככלות הכל, הדילמה בין מדינה אחת לשתי מדינות אינה עוקרת הרים; בסך הכל זוהי בחירה בין חלוקה אנכית (טריטוריאלית) לבין חלוקה אופקית (שיתוף בנתחי שלטון). השאלה המכרעת אינה איזו חלופה טובה יותר, אלא מהו הבסיס הערכי לחלוקה. כאן יכולה לסייע ההגדרה העומדת בבסיס "הסכם יום השישי הטוב" האירי. הגדרה זו נוסחה בעזרת המונח "שוויון של כבוד" (Parity of Esteem), שפירושו כיבוד הזהות והאתוס של שתי הקהילות. יעד המשא ומתן באירלנד הוגדר כך: "להשיג דו-קיום בשלום במרחב פיזי משותף, למרות ההבדלים התרבותיים".
לכן נקבעה בצפון אירלנד חוקה שהבטיחה לכל חלקי האוכלוסייה, משתי הקהילות, יכולת לקחת חלק שוויוני בשלטון. למודלים הרב-לאומיים אפשר להוסיף, כמובן, את בלגיה, שווייץ וקנדה; ראוי גם לציין שבניגוד לתפיסה הרואה בלבנון דוגמה לכישלון הרב-עדתיות (או שיתוף-כוח), הרי למעשה ההסכם שהביא לסיומה של מלחמת האזרחים (הסכם טאיף, 89') הוא אשרורה של שיטת הממשל הלבנונית הרב-עדתית (המבטיח שוויון בין מוסלמים לנוצרים). דוגמה נוספת היא הסכם אוהריד (Ohrid) משנת 2001, שקבע את זכויות המיעוט האלבני ברפובליקה של מקדוניה.
הספרות ההיסטורית, הפוליטית והחוקתית מלאה וגדושה בדוגמאות תיאורטיות ומעשיות, שהתמודדו עם בעיות של מדינות שסועות סכסוכים אתניים. השיח הישראלי בוחר להתעלם מכל הניסיון שנצבר ודבק בהתנגדות גורפת לכל מודל דו-לאומי. מפליא עוד יותר שהקהילה הבינלאומית, שברוב המקרים דוגלת בשמירה על שלמותן הטריטוריאלית של מדינות שסועות, תומכת במקרה של ישראל/פלסטין דווקא בפתרון של חלוקה.
יכול להיות שסוכני שינוי החשיבה מצויים דווקא בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל. מספרם גדל פי חמישה מאז היו למיעוט מופלה במדינת ישראל. מקבוצת שוליים הם הפכו למיעוט מגובש, המכיר בערך עצמו ומאתגר את קהילת הרוב בתביעות שוויון קולקטיבי וזכויות לאומיות. עשרות שנים של אינטראקציה עם הקהילה היהודית והאליטות שלה, ולימודים במערכת חינוך אקדמית משותפת, יצרו היכרות אינטימית עם היריב היהודי-ציוני, עם כוחו וחולשותיו. "מסמכי החזון" שניסחו, ובראשם התביעה לדמוקרטיה הסדרית ושיתוף בשלטון, עשויים לשמש בעתיד כמניפסט היסוד של העם הפלסטיני, המותאם למציאות הדו-לאומית דה-פקטו.
ואולם, ישראל היא היישות המדינית האחרונה בעולם המערבי שבה אתנוקרטיה מפלה נחשבת ערך ליברלי ומתקדם, והדוגלים בשוויון של כבוד מוקעים בה כבוגדים. לכן ברור שמושג השוויון ייתקל בעוינות, שהרי גישה זו נתפסת, בעיני כל מי שמגדיר עצמו ציוני, כמתכון לחיסול ישראל כמדינה יהודית. כאן היפרדות והתנתקות הן ערך עליון ותהליך ההידברות עם הפלסטינים אינו נתפס אצל המעורבים בו כאמצעי לפיוס, אלא המשך המאמץ לנצח את היריב, ולהגביל, או אף לשלול, כל תביעה לשוויון אתני קולקטיבי.
בסופו של דבר, קיום יחד של שתי הקהילות הלאומיות הוא גזירה שאי אפשר לשנותה. מה יהיו המבנים החוקתיים שבתוכם יתארגן דו-קיום זה, היא שאלה משנית. הדיון בה יהיה יעיל רק כאשר בני אדם יפנימו את העובדה שנכפתה עליהם מציאות דו-לאומית וחובה עליהם למצוא ביחד דרך להתמודד עם אילוציה. *
מאמרו של מירון בנבנישתי פורסם לראשונה בכתב העת "מטעם" מס' 20, דצמבר 2009
