Yigal Alon 1980 First Publication from Haaretz

ושוב ויתרתי. אלא מה
ערב מותו ב-1980 סיפר יגאל אלון, מריר וכעוס, איך החמיצה ישראל את המנהיג שהיתה ראויה לו. בסדרת ראיונות מוקלטים שנועדו לגניזה, הביע המצביא הדגול של תש"ח את דעתו על כל מי שעמד בדרכו. במיוחד על יריבו הגדול, דיין. פרסום ראשון
מאת אמיר אורן

רגע גורלי אחד, ב-31 במאי 1967, מזקק את ההחמצה הגדולה של יגאל אלון. הרקע הכללי ידוע: אלון, שר העבודה בממשלת לוי אשכול, משתהה מדי בביקור בלנינגרד ומאחר לחזור ארצה בשיאו של המשבר שלפני המלחמה. תיק הביטחון עמד להילקח מאשכול ולהימסר למשה דיין. במאמץ לבלום את דיין מציעים בכירי מפא"י - זלמן ארן, גולדה מאיר ושאול אביגור - למנות את אלון לשר ביטחון.

אלון הוא, כתיאורו העצמי, מי שהיה הגנרל הצעיר של תש"ח, עם "שיא הגלורי" של מלחמת השחרור, החושש פן "יתקבל רושם שאשכול כבר אינו עומד על רגליו ויש כבר אלוף שחותר למשרה". הוא מתמהמה, ממתין להסכמת אשכול ולא לוחץ לפתוח במלחמה בהרכבה הקיים של הממשלה. לשמע מינויו הקרוב של אלון מביע הרמטכ"ל המתמוטט יצחק רבין שמחה ואלופים שאינם מאוהדי דיין, דוגמת אריאל שרון, מזדרזים להעביר לו מסרים. כפיצוי יוחזר ח"כ דיין לשירות צבאי פעיל, יהיה אלוף פיקוד הדרום ויגרום בכך לסילוק האלוף המכהן, ישעיהו גביש.

מתבזבזים יום ויומיים ואז הכל מתהפך: מזכירות מפא"י, "להקת אווזים, מאבדי עשתונות, בוגדים באשכול מבית", בלשונו של אלון, קורסת לנוכח הלחצים. דיין שר הביטחון, מנחם בגין בממשלה, הסדר הישן מזדעזע. על סף הזכייה הגדולה, אלון מפסיד. שוב, ולא בפעם האחרונה.

"לרגע אחד התלבטתי", סיפר אלון, "אם להתפטר מהממשלה וללכת לחזית. אשכול היה מוכן למנות אותי לאלוף פיקוד הדרום. ראיתי לנגד עיני את שייקה גביש, תלמידי, היה אצלי מג"ד בפלמ"ח. חשבתי לעצמי מדוע לנהוג כעדת ציפורים שאינם בונים קן, מתנחלים בקן שבונה ציפור אחרת. בשבילי התהילה שלי, ידעתי שזה ניצחון נוסף, אבל הכל היה ערוך, מתוכנן, כל מסלולי ההתקדמות, פקודות מבצע, לבוא ולדחוק אותו הצדה מפני שהוא קורבן של תככים פוליטיים וליטול ממנו את הפיקוד, אמרתי לאשכול, ?אני לא אעשה את זה לשייקה'".

וההיסטוריה, שהמשיכה במירוצה, עשתה את זה לו. לא נעים, לא נאה, לא הוגן. "בחורים נחמדים מגיעים אחרונים", אומרים האמריקאים. לא רק שהם נדחקים לאחור, אלא שהלא-נחמדים חולפים על פניהם בגיחוך פרחחי, נטול עכבות.

בפברואר 1980 מת אלון והוא בן 61 וכמה חודשים. בשנה שקדמה למותו הקליט סדרה ארוכה וחסויה של ראיונות עם ראודור מנור ממכון דייוויס, בנוכחות עוזרו יוסי קוצ'יק (לימים מנכ"ל משרד ראש הממשלה). התמלילים נגנזו. רק עתה, לאחר צנזור של קטעים גרעיניים, צבאיים ומודיעיניים מסוימים, נפתחו לעיון.

ד"ר יגאל קיפניס ממעלה גמלא נתקל בחומר במרוצת מחקריו ואיסוף נתונים לספר. הכותרת המתבקשת "זיכרונות אלון" אינה מדויקת. בתדירות מביכה חומקים ממנו שמות אנשים, מקומות ואירועים. תיאורים חדים נמוגים לתוך ערפל, חשכת שכחה מוארת בהבהקי זיכרון. "לא זוכר", מתנצל אלון, "השנים עושות את שלהן. אנחנו מזדקנים, שוכחים".

סיוט ושמו דיין

הגיבור האפל של גרסת אלון הוא דיין. "חבר לנשק מימי נעורי ויריב מדיני, אגב יריבות שאינה מפריעה ליחסים חבריים בינינו", הערה מתחסדת שאינה מאזנת את ביקורתו החריפה על דיין "כאדם וכאיש צבא". גם לרבין ולשמעון פרס, הזוטרים ממנו שחלפו על פניו, תפקידים בולטים בעלילה, אבל דיין הוא הסיוט של אלון, אסונו.

"מינוי דיין יצר ציפייה גדולה, היות ויש לו מוניטין של איש אופנסיווה מעבר למה שמגיע לו. על מהלך המלחמה דיין לא השפיע. המהלכים שננקטו בסיני היו אלה שהעליתי לפני כן בשיחה עם האלופים מוטי הוד, אהרן יריב וחיים בר-לב. אני יודע שגם גביש חשב באותם מונחים".

ב-7 באוקטובר 1973, למחרת יום הכיפורים, נכח אלון בחדרה של מאיר "כאשר דיין בא אליה עם בשורת איוב. פניו היו נפולים מאוד. בעצם, הוא דיבר בטון ובתוכן של ?נצטרך להתחיל הכל מחדש', ?חורבן'. תיאר מצב דרמטי מאוד. היא לא נשברה. היא ביקשה מספיר להיכנס, נדמה לי גם מגלילי, משה חזר על הסיפור באותה נימה של דאגה עמוקה. הוא בעצם דיבר על תבוסה, על כך שצריך להודות בעובדה שהובסנו. בסיני רצה נסיגה עמוקה מאוד ולא הביא הצעה אופרטיווית כוללת. אני כבר ראיתי אנשים במצבים שנראו להם נואשים בדרגות שונות. לא ראיתי זאת אף פעם בדרגה גבוהה כל כך. של תבוסה, של שר ביטחון, של ראש ממשלה, של דאגות נוראות. פנים חמורי סבר ראיתי. ודאי גם פני שלי היו לא פעם חמורי סבר במצבים קשים, אבל כאן היתה איזה התבטאות שאי אפשר לטעות בה".

אלון המליץ למאיר לכנס את הממשלה ואמר לה שהוא מתרשם, מהדיווחים שהוא מקבל, שהמצב אמנם קשה אך אינו נואש. כאשר התכנסה הישיבה "דיין הציג את המצב באור שונה ממה שהציג בפני גולדה. הוא הספיק להתאושש". דיין, הוסיף אלון, "הוא אדם פסימי מיסודו. פסימיות מוליכה לטעויות בשיקול הדעת. הוא פסימי מטבעו, פרט לרגעי אופוריה כתוצאה מהצלחות, והיו גם כאלה. בניגוד לדימוי שיש לו בציבור, הוא אדם שאינו מסוגל לעמוד בלחצים קשים. הוא נוטה לייאוש. זה בלט באופן מוחלט במלחמת יום הכיפורים, ולדעתי בקרבות קטנים יותר ב-48', לא היתה אז סיבה מדוע לא נכבוש את מזרח ירושלים. גם לי היו כישלונות. הבעיה היא לא להישבר. מי נשבר ראשון, אתה או האויב".

לדעת אלון, זה גם ההסבר לקריאת דיין לעבור מעמימות גרעינית למאזן אימה גלוי. "הוא נתפס לנשק הגרעיני כנשק הצלה, מתוך ייאוש". על פרס ובעיקר דיין אמר, "לקדם את התהליך, זה שיקול דעת מדיני אסטרטגי אינפנטילי עד כדי פסילת האנשים האלה לעמוד בראש פירמידת ההכרעות המדיניות והאסטרטגיות. בעיני מספיקה תפישה כזאת כדי לפסול אדם. אין לי ספק שכוונותיו טובות. העצבים שלי טובים משלו".

גרעין כן, שריר לא

בתוך מפלגתו, אחדות העבודה, השתייך אלון בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60, יחד עם ישראל גלילי והאלוף במילואים משה כרמל, לקבוצה שתמכה בהקמת הכור בדימונה, "בעד כושר ייצור על מנת שלא להשתמש בו". הוא גם התנגד לפיקוח, אמריקאי או של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, על דימונה, שאותו הגדיר "קאזוס בלי". הסכמה לפיקוח על הכור אפשרית רק אם "יבוא יום ונמצה את הפוטנציאל שמצפים ממנו".

כעדותו, "חייבתי את יצירת האופציה הגרעינית, איני מתעלם מהצורך להרתיע, אבל גם אם נגיע למצב כה חמור ולמצוקה כה גדולה, שנרצה להפגין שריר גרעיני על מנת להרתיע, דיה לצרה בשעתה, ויכולות לחלוף שנים רבות, עשרות שנים, בלא צורך זה". אחד השותפים לדעתו, לדברי אלון, היה שרון.

במקום לאיים בנשק מיוחד נגד מטרות רגילות, העדיף אלון הרתעה שתבוסס על איום בנשק רגיל נגד מטרות מיוחדות: "לאיים בטילים ארוכי טווח על מערכות סכרים ותעלות מים במצרים, בעיראק או בסוריה. זה עשוי להרתיע אותם יותר מאשר פצצה גרעינית. אוי ואבוי אם היינו צריכים לעשות זאת, אבל תיאורטית, אם אתה יכול להרוס את סכר אסואן, אתה יכול להמיט אסון על מצרים".

אלון מייחס לעצמו תפקיד מרכזי בשלוש החלטות במלחמת ששת הימים: כיבוש מזרח ירושלים, בעקבות ההפגזה הירדנית על מערבה; כיבוש הגדה המערבית ולא רק אזור ג'נין; וכיבוש רמת הגולן.

מעולם לא סלח לדוד בן-גוריון על סירובו לכבוש את הגדה ב-1949. "בן-גוריון היה הרבה יותר מפלגתי ממה שאתה חושב. במסווה הממלכתיות נעשו המעשים המפלגתיים הנוראים ביותר, גם בצבא". וגם, ברמז לפרס, "מאחורי גבו של בן-גוריון פעלו כוחות אנוכיים, פחות אחראיים, עם מגמות אישיות. בן-גוריון איבד הרבה מעירנותו ויכולתו לשקול דברים, מפאת גילו והתפנקותו. הוא היה מוקף באנשים לא תמיד מהימנים די הצורך".

למלחמת ששת הימים נכנס אלון כחסיד ארץ-ישראל השלמה. הוא יצא ממנה, למראה הפלשתינאים בגדה והצפיפות בעזה, כמתנגד לסיפוח שטחים מאוכלסים. חבריו נדהמו; אז נחשבה "תוכנית אלון" להחזקת בקעת הירדן, מדבר יהודה ו"טריז קטן מהים עד הקו הירוק ולכן תקעתי שם את יישובי גוש קטיף", לפשרנות מרחיקת לכת. מ"אנטי-האשמי" מושבע, שקיווה למפלת המלך חוסיין, נהפך לתומך נלהב בחוסיין ולשותף לתקוותו כי בית המלוכה בעמאן ישתלט בבוא היום גם על עיראק וסעודיה. לאש"ף, "הצפע", התנגד.

דיין, כשליט השטחים והממשל הצבאי, היה המשפיע במנהיגי ישראל החדשה. אלון, כהגדרתו בתחום המדיני, היה "לוויין" - לא ניתנה לו גישה ישירה לקצינים ולמודיעין הגולמי. תרומתו, לחיוב או לשלילה, ניתנה בעקיפין. את הגרעין הראשון להתנחלות ברמת הגולן אירגן אלון, בסיוע אלוף פיקוד הצפון, דוד אלעזר.

אלון התגאה בחלקו בהחלטה על הלחימה בגזרה הסורית, אך לא כדי לספח את הגולן. הוא תיווך בין משלחת נציגי היישובים בגליל לאשכול ודירבן את אלעזר להרחיק הרבה מעבר לקו הרכסים הראשון. "לא השתוקקתי ללכת לכיוון דמשק, אלא דרומה... לעצור במקום ההגיוני הראשון שמבטיח מערך כלשהו. כשצעקתי על דדו, מסכן, ?למה אתה לא תופס את שרשרת התלים', הוא אמר, ?שמע, אני כבר תפסתי מעבר למה שהתירו לי'. אילו הייתי שר הביטחון או אולי הייתי רמטכ"ל או אולי אלוף פיקוד הצפון, היינו גומרים בסויידא, אני מבטיח לך".

סווידא היא בירת חבל הדרוזים, ג'בל דרוז, אחד המחוזות שמהם הרכיבו הצרפתים את סוריה. אלון, ששנת 1942 עברה עליו בסוריה ובלבנון כמפקד כוח מסתערב שהניח תשתית חבלה, קשר ומודיעין להתנגדות לכיבוש גרמני, היה השתדלן הראשי של רעיון הפרדת ג'בל דרוז מסוריה והקמת מדינת חיץ, נתמכת צה"ל, בין ירדן, ישראל וסוריה. הוא ראה בעצמו מעין לורנס איש ערב - "היה נחוץ דמיון לורנסי".

אלון ניסה להשפיע "על דיין, בשיחה פרטית, על רבין ועל אשכול, כל אחד לחוד, להתקרב עד לג'בל דרוז. לא הגענו לדיונים מסודרים, אבל לא הנחתי לזה. דיברתי על זה עם דדו, הייתי בחפ"ק שלו ודיברתי עם בר-לב וגלילי. עוד יום, מקסימום יום וחצי, אנחנו בג'בל דרוז, כדי לעודד את הדרוזים שיש להם הכרה לאומית. ביקרתי בסויידא כמה פעמים וחלמתי את חלום הרפובליקה הדרוזית שתשתרע על פני דרום סוריה, כולל הגולן, בברית צבאית עם ישראל. בניתי הרבה גם על העדה הדרוזית בארץ, שהיתה מאורגנת כבר בצה"ל, שהם יכולים לשמש גשר בינינו לבין הדרוזים האחרים. השגעון הדרוזי הזה לא הרפה ממני גם אחרי המלחמה", אך מגעיו עם משפחת מנהיג הדרוזים אל-אטרש, בעזרת המוסד, לא העלו דבר.

בפעם הבאה זה אתה

לאחר מות אשכול נהג אלון, שר האוצר פנחס ספיר לידו, מירושלים לתל אביב. בדרך הסביר ספיר כי אמנם הגיעה שעת אלון, לפי הבכירות והניסיון, "אבל יש סכנה שבחירתי תביא לפילוג, בגלל פרישה אפשרית של רפ"י. הוא מציע לי להשלים עם כך שמישהו ממפא"י יהיה ראש ממשלה, והוא, ספיר, רואה לנכון להודיע לי שראש הממשלה הבא זה אני".

ספיר, ניחש אלון, יציע את גולדה. "אמרתי שאין לי ספק שיש לה הניסיון הדרוש והחוכמה, בתנאי שמצב בריאותה מאפשר לה... הוא אמר שהוא בדק את זה עם רופאים. לדעתם, היא מסוגלת, זה אפילו יעזור לה".

חמש שנים חלפו, גולדה התפטרה, ו"ספיר אמר שוב, אתה המועמד הטבעי לרשת את גולדה, אבל הצגת מועמדותך פירושה הצגת מועמדותו של דיין או של פרס. אני פחות מתיירא מדיין עכשיו, זה לא אותו דיין, אבל המחנה שעומד סביבו ניתן לנטרול יחסי אם נתלכד סביב מועמד שאתה יכול להיות שלם אתו ומפא"י יכולה להיות שלמה אתו, וגם אז יהיה מאבק קשה, ובכוחות משותפים נביס את פרס".

אלון ויתר. "אחרי ההצבעה גלילי ואני הלכנו לאכול ארוחת ערב, ככה בהרגשת רווחה. הוא אומר לי, נו, בכל זאת השגנו דבר גדול הערב. אמרתי לו, ישראל, הערב בחרנו בפרס. אינך מכיר אותו. ממחר מתחדש המאבק". רבין הציע לאלון, מפקדו לשעבר, את תיק הביטחון, אך נסוג מחשש שפרס יוביל לפילוג. כתחליף הבטיח לאלון את תיק החוץ יחד עם תואר סגן ראש הממשלה, והפציר בו לא לוותר על אחד מהשניים למען אבא אבן.

אלון, לשעבר בעל בריתו של אבן, נענה לבקשה - "אבן כבר ניהל פלירטים עם פרס" - ומצא את עצמו ממולכד. "רבין לא נחלץ להגנתי, ויצא כאילו אני נאבק על איזה עמדה. אילו הייתי רוצה להיאבק, הייתי נאבק על ראשות הממשלה ולא על סגנות. נוצר מצב מביך מאוד. אתעקש - יהיה רע, יגידו נדבקתי בכסא נוסף, לא אתעקש - יגידו, שוב ויתר".

9th Av Lamentations איכה

Lamentations Chapter 1
א אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר רַבָּתִי עָם--הָיְתָה, כְּאַלְמָנָה; רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת--הָיְתָה, לָמַס. {ס} 1 How doth the city sit solitary, that was full of people! How is she become as a widow! She that was great among the nations, and princess among the provinces, how is she become tributary! {S}
ב בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ--אֵין-לָהּ מְנַחֵם, מִכָּל-אֹהֲבֶיהָ: כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים. {ס} 2 She weepeth sore in the night, and her tears are on her cheeks; she hath none to comfort her among all her lovers; all her friends have dealt treacherously with her, they are become her enemies. {S}
ג גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, וּמֵרֹב עֲבֹדָה--הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם, לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ; כָּל-רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ, בֵּין הַמְּצָרִים. {ס} 3 Judah is gone into exile because of affliction, and because of great servitude; she dwelleth among the nations, she findeth no rest; all her pursuers overtook her within the straits. {S}
ד דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת, מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד--כָּל-שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין, כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים; בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת, וְהִיא מַר-לָהּ. {ס} 4 The ways of Zion do mourn, because none come to the solemn assembly; all her gates are desolate, her priests sigh; her virgins are afflicted, and she herself is in bitterness. {S}
ה הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ, כִּי-יְהוָה הוֹגָהּ עַל רֹב-פְּשָׁעֶיהָ; עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי, לִפְנֵי-צָר. {ס} 5 Her adversaries are become the head, her enemies are at ease; for the LORD hath afflicted her for the multitude of her transgressions; her young children are gone into captivity before the adversary. {S}
ו וַיֵּצֵא מן בת- (מִבַּת-) צִיּוֹן, כָּל-הֲדָרָהּ; הָיוּ שָׂרֶיהָ, כְּאַיָּלִים לֹא-מָצְאוּ מִרְעֶה, וַיֵּלְכוּ בְלֹא-כֹחַ, לִפְנֵי רוֹדֵף. {ס} 6 And gone is from the daughter of Zion all her splendour; her princes are become like harts that find no pasture, and they are gone without strength before the pursuer. {S}
ז זָכְרָה יְרוּשָׁלִַם, יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ--כֹּל מַחֲמֻדֶיהָ, אֲשֶׁר הָיוּ מִימֵי קֶדֶם; בִּנְפֹל עַמָּהּ בְּיַד-צָר, וְאֵין עוֹזֵר לָהּ--רָאוּהָ צָרִים, שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ. {ס} 7 Jerusalem remembereth in the days of her affliction and of her anguish all her treasures that she had from the days of old; now that her people fall by the hand of the adversary, and none doth help her, the adversaries have seen her, they have mocked at her desolations. {S}
ח חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם, עַל-כֵּן לְנִידָה הָיָתָה; כָּל-מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי-רָאוּ עֶרְוָתָהּ, גַּם-הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר. {ס} 8 Jerusalem hath grievously sinned, therefore she is become as one unclean; all that honoured her despise her, because they have seen her nakedness; she herself also sigheth, and turneth backward. {S}
ט טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ, לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ, וַתֵּרֶד פְּלָאִים, אֵין מְנַחֵם לָהּ; רְאֵה יְהוָה אֶת-עָנְיִי, כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב. {ס} 9 Her filthiness was in her skirts, she was not mindful of her end; therefore is she come down wonderfully, she hath no comforter. 'Behold, O LORD, my affliction, for the enemy hath magnified himself.' {S}
י יָדוֹ פָּרַשׂ צָר, עַל כָּל-מַחֲמַדֶּיהָ: כִּי-רָאֲתָה גוֹיִם, בָּאוּ מִקְדָּשָׁהּ--אֲשֶׁר צִוִּיתָה, לֹא-יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ. {ס} 10 The adversary hath spread out his hand upon all her treasures; for she hath seen that the heathen are entered into her sanctuary, concerning whom Thou didst command that they should not enter into Thy congregation. {S}
יא כָּל-עַמָּהּ נֶאֱנָחִים מְבַקְּשִׁים לֶחֶם, נָתְנוּ מחמודיהם (מַחֲמַדֵּיהֶם) בְּאֹכֶל לְהָשִׁיב נָפֶשׁ; רְאֵה יְהוָה וְהַבִּיטָה, כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה. {ס} 11 All her people sigh, they seek bread; they have given their pleasant things for food to refresh the soul. 'See, O LORD, and behold, how abject I am become.' {S}
יב לוֹא אֲלֵיכֶם, כָּל-עֹבְרֵי דֶרֶךְ--הַבִּיטוּ וּרְאוּ, אִם-יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי: אֲשֶׁר הוֹגָה יְהוָה, בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ. {ס} 12 'Let it not come unto you, all ye that pass by! Behold, and see if there be any pain like unto my pain, which is done unto me, wherewith the LORD hath afflicted me in the day of His fierce anger. {S}
יג מִמָּרוֹם שָׁלַח-אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי, וַיִּרְדֶּנָּה; פָּרַשׂ רֶשֶׁת לְרַגְלַי, הֱשִׁיבַנִי אָחוֹר--נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה, כָּל-הַיּוֹם דָּוָה. {ס} 13 From on high hath He sent fire into my bones, and it prevaileth against them; He hath spread a net for my feet, He hath turned me back; He hath made me desolate and faint all the day. {S}
יד נִשְׂקַד עֹל פְּשָׁעַי בְּיָדוֹ, יִשְׂתָּרְגוּ עָלוּ עַל-צַוָּארִי--הִכְשִׁיל כֹּחִי; נְתָנַנִי אֲדֹנָי, בִּידֵי לֹא-אוּכַל קוּם. {ס} 14 The yoke of my transgressions is impressed by His hand; they are knit together, they are come up upon my neck; He hath made my strength to fail; the Lord hath delivered me into their hands, against whom I am not able to stand. {S}
טו סִלָּה כָל-אַבִּירַי אֲדֹנָי בְּקִרְבִּי, קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי; גַּת דָּרַךְ אֲדֹנָי, לִבְתוּלַת בַּת-יְהוּדָה. {ס} 15 The Lord hath set at nought all my mighty men in the midst of me; He hath called a solemn assembly against me to crush my young men; the Lord hath trodden as in a winepress the virgin the daughter of Judah.' {S}
טז עַל-אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם--כִּי-רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם, מֵשִׁיב נַפְשִׁי; הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים, כִּי גָבַר אוֹיֵב. {ס} 16 'For these things I weep; mine eye, mine eye runneth down with water; because the comforter is far from me, even he that should refresh my soul; my children are desolate, because the enemy hath prevailed.' {S}
יז פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ, אֵין מְנַחֵם לָהּ--צִוָּה יְהוָה לְיַעֲקֹב, סְבִיבָיו צָרָיו; הָיְתָה יְרוּשָׁלִַם לְנִדָּה, בֵּינֵיהֶם. {ס} 17 Zion spreadeth forth her hands; there is none to comfort her; the LORD hath commanded concerning Jacob, that they that are round about him should be his adversaries; Jerusalem is among them as one unclean. {S}
יח צַדִּיק הוּא יְהוָה, כִּי פִיהוּ מָרִיתִי; שִׁמְעוּ-נָא כָל-עמים (הָעַמִּים), וּרְאוּ מַכְאֹבִי--בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי, הָלְכוּ בַשֶּׁבִי. {ס} 18 'The LORD is righteous; for I have rebelled against His word; hear, I pray you, all ye peoples, and behold my pain: my virgins and my young men are gone into captivity. {S}
יט קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי הֵמָּה רִמּוּנִי, כֹּהֲנַי וּזְקֵנַי בָּעִיר גָּוָעוּ: כִּי-בִקְשׁוּ אֹכֶל לָמוֹ, וְיָשִׁיבוּ אֶת-נַפְשָׁם. {ס} 19 I called for my lovers, but they deceived me; my priests and mine elders perished in the city, while they sought them food to refresh their souls. {S}
כ רְאֵה יְהוָה כִּי-צַר-לִי, מֵעַי חֳמַרְמָרוּ--נֶהְפַּךְ לִבִּי בְּקִרְבִּי, כִּי מָרוֹ מָרִיתִי; מִחוּץ שִׁכְּלָה-חֶרֶב, בַּבַּיִת כַּמָּוֶת. {ס} 20 Behold, O LORD, for I am in distress, mine inwards burn; my heart is turned within me, for I have grievously rebelled. Abroad the sword bereaveth, at home there is the like of death. {S}
כא שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי, אֵין מְנַחֵם לִי--כָּל-אֹיְבַי שָׁמְעוּ רָעָתִי שָׂשׂוּ, כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ; הֵבֵאתָ יוֹם-קָרָאתָ, וְיִהְיוּ כָמֹנִי. {ס} 21 They have heard that I sigh, there is none to comfort me; all mine enemies have heard of my trouble, and are glad, for Thou hast done it; Thou wilt bring the day that Thou hast proclaimed, and they shall be like unto me. {S}
כב תָּבֹא כָל-רָעָתָם לְפָנֶיךָ וְעוֹלֵל לָמוֹ, כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי עַל כָּל-פְּשָׁעָי: כִּי-רַבּוֹת אַנְחֹתַי, וְלִבִּי דַוָּי. {פ} 22 Let all their wickedness come before Thee; and do unto them, as Thou hast done unto me for all my transgressions; for my sighs are many and my heart is faint.' {P}

Places My Birthday Jaffa

Places

Red Marbles. Matot Masaey Numbers 30

My Cousin Yizhak sent me this today. Also it is Matot Masaey Numbers 30 Bamidbar 30 What I read on my Bar Mizva as it is my Birthday on the 22nd of July, 25th of Tamuz.
RED MARBLES
I was at the corner grocery store buying some early potatoes.
I noticed a small boy, delicate of bone and feature, ragged but clean,
hungrily apprising a basket of freshly picked green peas. I paid for my
potatoes but was also drawn to the display of fresh green peas. I am a
pushover for creamed peas and new potatoes.

Pondering the peas, I couldn't help overhearing the conversation between Mr.

Miller (the store owner) and the ragged boy next to me. "Hello Barry, how
are you today?"

"H'lo, Mr. Miller. Fine, thank ya. Jus' admirin' them peas. They sure
look good."

"They are good, Barry. How's your Ma?"

"Fine. Gittin' stronger alla' time."

"Good. Anything I can help you with?" "No, Sir. Jus' admirin' them peas."

"Would you like to take some home?" asked Mr. Miller.

"No, Sir. Got nuthin' to pay for 'em with."

"Well, what have you to trade me for some of those peas?"

"All I got's my prize marble here."

"Is that right? Let me see it" said Miller.

"Here 'tis. She's a dandy."

"I can see that. Hmmmmm, only thing is this one is blue and I sort of go
for red. Do you have a red one like this at home?" the store owner asked.

"Not zackley but almost."

"Tell you what. Take this sack of peas home with you and next trip this way
let me look at that red marble" . Mr. Miller told the boy.

"Sure will. Thanks Mr. Miller."

Mrs. Miller, who had been standing nearby, came over to help me. With a
smile she said, "There are two other boys like him in our community, all
three are in very poor circumstances. Jim just loves to bargain with them
for peas, apples, tomatoes, or whatever. When they come back with their
red marbles, and they always do, he decides he doesn't like red after all
and he sends them home with a bag of produce for a green marble or an orange

one, when they come on their next trip to the store."

I left the store smiling to myself, impressed with this man. A short time
later I moved to Colorado, but I never forgot the story of this man, the
boys, and their bartering for marbles. Several years went by, each more
rapid than the previous one.

Just recently I had occasion to visit some old friends in that Idaho
community and while I was there learned that Mr. Miller had died. They
were having his visitation that evening and knowing my friends wanted to go,

I agreed to accompany them.

Upon arrival at the mortuary we fell into line to meet the relatives of the
deceased and to offer whatever words of comfort we could Ahead of us in line

were three young men. One was in an army uniform and the other two wore
nice haircuts, dark suits and white shirts...all very professional looking.

They approached Mrs. Miller, standing composed and smiling by her husband's
casket. Each of the young men hugged her, kissed her on the cheek, spoke
briefly with her and moved on to the casket. Her misty light blue eyes
followed them as, one by one, each young man stopped briefly and placed his
own warm hand over the cold pale hand in the casket. Each left the mortuary

awkwardly, wiping his eyes. Our turn came to meet Mrs. Miller.

I told her who I was and reminded her of the story from those many years ago

and what she had told me about her husband's bartering for marbles. With
her eyes glistening, she took my hand and led me to the casket. "Those three

young men who just left were the boys I told you about. They just told me
how they appreciated the things Jim "traded" them.

Now, at last, when Jim could not change his mind about color or size....they

came to pay their debt." "We've never had a great deal of the wealth of this

world," she confided, "but right now, Jim would consider himself the
richest man in Idaho ." With loving gentleness she lifted the lifeless
fingers of her deceased husband. Resting underneath were three exquisitely

shined red marbles.

The Moral : We will not be remembered by our words, but by our kind deeds.

Life is not measured by the breaths we take, but by the moments that take
our breath.

Today I wish you a day of ordinary miracles ~ A fresh pot of coffee you
didn't make yourself.

An unexpected phone call from an old friend.

Green stoplights on your way to work.

The fastest line at the grocery store.

A good sing-along song on the radio.

Your keys found right where you left them.

Send this to the people you'll never forget. I just Did... If you don't send

it to anyone, it means you are in way too much of a hurry to even notice the

ordinary miracles when they occur.

IT'S NOT WHAT YOU GATHER, BUT WHAT YOU SCATTER THAT TELLS WHAT KIND OF LIFE
YOU HAVE LIVED!

4th July 2007, The Good and Bad News.

Naama 4th July 1974 -2007 33 Years Old The Winemaker of Dalton Winery. I am Naama Moalem's Uncle.
31 years to Entebbe: USA 231 years old. Naama was two years Old and USA 200 in 1976.
from wikipedia http://en.wikipedia.org/wiki/Entebbe_raid
The Entebbe raid in Uganda: 4th July 2007.
On the July 1 deadline[3], the government of Israel offered to negotiate with the hijackers in order to extend the deadline to July 4. On July 3, the Israeli cabinet approved a rescue mission[4], Operation Entebbe, under the command of Brigadier General Dan Shomron. After days of collecting intelligence and planning by Netanyahu's deputy Moshe "Muki" Betser, four Israeli Air Force C-130 Hercules transport aircraft flew secretly to Entebbe Airport, by cover of night, without aid of ground control. They were followed by an air force jet with medical facilities, which landed at Jomo Kenyatta International Airport in Nairobi, Kenya.

The assault on Entebbe Airport, where the hostages were held, was made up of a team of 29 IDF troops [5] and members of the elite Sayeret Matkal special forces commando unit.

Israeli Colonel Yoni Netanyahu, ground commander during Operation Entebbe

The Israeli forces landed at Entebbe an hour before midnight, with their cargo bay doors already open. A black Mercedes with accompanying Land Rovers was taken along to give the impression that the Israeli troops driving from the landed aircraft to the terminal building were an escort for Idi Amin or another high-ranking official. The Mercedes car was borrowed from an Israeli civilian and apparently spray-painted black for the raid, on the understanding that it would be returned to the owner in its original color.

The Mercedes and its escort vehicles were quickly driven by the Israeli assault team members to the airport terminal in the same fashion as Amin. However, along the way, two Ugandan sentries, who were aware that Idi Amin had recently purchased a white Mercedes to replace his black one, ordered this procession of vehicles to stop. Both of these sentries were immediately shot dead by the Israeli commandos. Fearing premature alerting of associates to the hijackers, the Israeli assault team were quickly sent into action.

The hostages were in the main hall of the airport building, directly adjacent to the runway. The Israelis sprang from their vehicles and burst into the terminal yelling, "Get down! Get down!" in both Hebrew and English. A 19-year-old French Jew named Jean-Jacques Maimoni (who chose to identify himself as an Israeli Jew to the hijackers even though he had a French passport), stood up, however. He was killed by the Israeli commandos, who mistook him for a hijacker. Another hostage, Pasko Cohen, a 52-year-old manager of an Israeli medical insurance fund, was also fatally wounded by gunfire, either from the hijackers or accidentally by the Israeli commandos. A third hostage, 56-year-old Ida Borochovitch, a Russian Jew who had immigrated to Israel, was also killed in the crossfire between the hijackers and the Israeli commandos. [6] At one point, an Israeli commando called out in Hebrew, "Where are the rest of them?" He was apparently referring to the hijackers. The hostages pointed to a connecting door of the airport's main hall, into which the Israeli commandos threw several hand grenades. They then entered the room and shot dead the three remaining hijackers, thus completing their assault.

Meanwhile, the other three C-130 Hercules had landed and unloaded armoured personnel carriers, which were to be used for defense during the anticipated hour of refueling, for the destruction of grounded Ugandan jet fighters so as to prevent them from pursuing the Israelis after their departure of Entebbe Airport, and for intelligence-gathering.

After the raid, the Israeli assault team returned to their aircraft and began loading the hostages on board. Ugandan soldiers shot at them in the process. Without suffering any fatalities of their own, the Israeli commandos returned fire, finished the loading, and then departed Entebbe Airport.

The entire assault lasted less than 30 minutes and all six of the hijackers were killed. Yonatan Netanyahu was the only Israeli commando who died during the operation. He was killed near the airport entrance, apparently by a Ugandan sniper who fired at the Israeli commandos from the nearby control tower. At least five other Israeli commandos were wounded. Out of the 103 hostages, three were killed and approximately 10 were wounded. A total of 45 Ugandan soldiers were killed during the raid, and about 11 Ugandan Army Air Force MiG-17 grounded fighter planes at Entebbe Airport were destroyed. The rescued hostages were flown out to Israel via Nairobi shortly after the fighting.

Dora Bloch[7], a 75-year-old hostage who was recovering from a much-earlier choking episode, died at Mulago hospital in Kampala after the Israelis struck. In April 1987, Henry Kyemba, who was Uganda's Attorney General and Minister of Justice at the time, told the Uganda Human Rights Commission that Dora Bloch had been dragged from her hospital bed and murdered by two army officers on Idi Amin's orders. Bloch's remains were recovered near a sugar plantation 32 km (20 miles) east of Kampala in 1979[8] after the Uganda-Tanzania War led to the end of Amin's rule.

The Bad News:
House Demolished 6am in Ajami near where I live, Found out about it Thursday.
Thanks to Yudit: http://yuditilany.blogspot.com
Zeinab and Omar Adasi woke up to the sound of a huge bulldozer today. Some 500 policemen, many of them from special units ('yasam"), surrounded their small 3-room home at 6 o'clock this morning.
The bulldozer started working before they were able to take all their things from the house which had been their home for the last 26 years. Zeinab was still in bed and barely got out of the house before its walls caved in into what only half a minute before had been her bedroom.
Zeinab and Omar have four children. the youngest of them (a 12 year old boy) is severely handicapped.
Omar used to be a construction worker, but today he lives of social security payments, due to an illness he suffers from. Zeinab spends most of her time taking care of their youngest handicapped son, who needs much attention.
All around the small family home close to the harbour new luxury buildings are being erected for the very wealthy. For 26 years Omar and Zeinab lived in the house which Zeinab's father had bought for them from its previous owner.Over time Omar added a small room, as his family became larger. They also developed a small garden next to their house. The garden land, so Omar admits, didn't belong to him.
A few months ago they were served with a demolition order. Apparently Zeinab's father had not bought all of the house or sold a room of it. The demolition order however, was taken out on all of the home.
Zeinab and Omar don't know how to read Hebrew very well and they tried to do what they could, to no avail.
This mornng they tried to convince the police to give them an hour, in order to run to the court and take out a prevention order. Their request was refused. The house was destroyed in a few hours and except for the mountain of rubble, it almost seems it never was there.

The older son was upset and screamed at the police, tried to stop them, and as a result was arrested Later today he was released.
The story is typical of what is happening in Ajami.
Many families live in what now it prime development land, close to the sea, with a lovely view. It's easy to remove poor people from their homes, especially when their reading skills aren't too developed. When they don't know their way around the bureaucracy.

The family members have nowhere to go. The handicapped child was place in foster care, the mother went to an uncle and the other three children each to another relative.
And Omar? Omar walks around in circles, crazed, in what once was his home.
I think there were tears in his eyes.

Jaffa, summer 2007

"The Opsimist" Emil Habibi, Soon Road in his name.

I have Emil Habibi's Book the "Opsimist", he wrote it in the seventies describing Israeli Arab who can not be Optimist or Pessimist, so he is a OPSIMIST, this was shown on stage too.
Ten Years after his death a Road in Jaffa will be named in his memory.