ושוב ויתרתי. אלא מה
ערב מותו ב-1980 סיפר יגאל אלון, מריר וכעוס, איך החמיצה ישראל את המנהיג שהיתה ראויה לו. בסדרת ראיונות מוקלטים שנועדו לגניזה, הביע המצביא הדגול של תש"ח את דעתו על כל מי שעמד בדרכו. במיוחד על יריבו הגדול, דיין. פרסום ראשון
מאת אמיר אורן
רגע גורלי אחד, ב-31 במאי 1967, מזקק את ההחמצה הגדולה של יגאל אלון. הרקע הכללי ידוע: אלון, שר העבודה בממשלת לוי אשכול, משתהה מדי בביקור בלנינגרד ומאחר לחזור ארצה בשיאו של המשבר שלפני המלחמה. תיק הביטחון עמד להילקח מאשכול ולהימסר למשה דיין. במאמץ לבלום את דיין מציעים בכירי מפא"י - זלמן ארן, גולדה מאיר ושאול אביגור - למנות את אלון לשר ביטחון.
אלון הוא, כתיאורו העצמי, מי שהיה הגנרל הצעיר של תש"ח, עם "שיא הגלורי" של מלחמת השחרור, החושש פן "יתקבל רושם שאשכול כבר אינו עומד על רגליו ויש כבר אלוף שחותר למשרה". הוא מתמהמה, ממתין להסכמת אשכול ולא לוחץ לפתוח במלחמה בהרכבה הקיים של הממשלה. לשמע מינויו הקרוב של אלון מביע הרמטכ"ל המתמוטט יצחק רבין שמחה ואלופים שאינם מאוהדי דיין, דוגמת אריאל שרון, מזדרזים להעביר לו מסרים. כפיצוי יוחזר ח"כ דיין לשירות צבאי פעיל, יהיה אלוף פיקוד הדרום ויגרום בכך לסילוק האלוף המכהן, ישעיהו גביש.
מתבזבזים יום ויומיים ואז הכל מתהפך: מזכירות מפא"י, "להקת אווזים, מאבדי עשתונות, בוגדים באשכול מבית", בלשונו של אלון, קורסת לנוכח הלחצים. דיין שר הביטחון, מנחם בגין בממשלה, הסדר הישן מזדעזע. על סף הזכייה הגדולה, אלון מפסיד. שוב, ולא בפעם האחרונה.
"לרגע אחד התלבטתי", סיפר אלון, "אם להתפטר מהממשלה וללכת לחזית. אשכול היה מוכן למנות אותי לאלוף פיקוד הדרום. ראיתי לנגד עיני את שייקה גביש, תלמידי, היה אצלי מג"ד בפלמ"ח. חשבתי לעצמי מדוע לנהוג כעדת ציפורים שאינם בונים קן, מתנחלים בקן שבונה ציפור אחרת. בשבילי התהילה שלי, ידעתי שזה ניצחון נוסף, אבל הכל היה ערוך, מתוכנן, כל מסלולי ההתקדמות, פקודות מבצע, לבוא ולדחוק אותו הצדה מפני שהוא קורבן של תככים פוליטיים וליטול ממנו את הפיקוד, אמרתי לאשכול, ?אני לא אעשה את זה לשייקה'".
וההיסטוריה, שהמשיכה במירוצה, עשתה את זה לו. לא נעים, לא נאה, לא הוגן. "בחורים נחמדים מגיעים אחרונים", אומרים האמריקאים. לא רק שהם נדחקים לאחור, אלא שהלא-נחמדים חולפים על פניהם בגיחוך פרחחי, נטול עכבות.
בפברואר 1980 מת אלון והוא בן 61 וכמה חודשים. בשנה שקדמה למותו הקליט סדרה ארוכה וחסויה של ראיונות עם ראודור מנור ממכון דייוויס, בנוכחות עוזרו יוסי קוצ'יק (לימים מנכ"ל משרד ראש הממשלה). התמלילים נגנזו. רק עתה, לאחר צנזור של קטעים גרעיניים, צבאיים ומודיעיניים מסוימים, נפתחו לעיון.
ד"ר יגאל קיפניס ממעלה גמלא נתקל בחומר במרוצת מחקריו ואיסוף נתונים לספר. הכותרת המתבקשת "זיכרונות אלון" אינה מדויקת. בתדירות מביכה חומקים ממנו שמות אנשים, מקומות ואירועים. תיאורים חדים נמוגים לתוך ערפל, חשכת שכחה מוארת בהבהקי זיכרון. "לא זוכר", מתנצל אלון, "השנים עושות את שלהן. אנחנו מזדקנים, שוכחים".
סיוט ושמו דיין
הגיבור האפל של גרסת אלון הוא דיין. "חבר לנשק מימי נעורי ויריב מדיני, אגב יריבות שאינה מפריעה ליחסים חבריים בינינו", הערה מתחסדת שאינה מאזנת את ביקורתו החריפה על דיין "כאדם וכאיש צבא". גם לרבין ולשמעון פרס, הזוטרים ממנו שחלפו על פניו, תפקידים בולטים בעלילה, אבל דיין הוא הסיוט של אלון, אסונו.
"מינוי דיין יצר ציפייה גדולה, היות ויש לו מוניטין של איש אופנסיווה מעבר למה שמגיע לו. על מהלך המלחמה דיין לא השפיע. המהלכים שננקטו בסיני היו אלה שהעליתי לפני כן בשיחה עם האלופים מוטי הוד, אהרן יריב וחיים בר-לב. אני יודע שגם גביש חשב באותם מונחים".
ב-7 באוקטובר 1973, למחרת יום הכיפורים, נכח אלון בחדרה של מאיר "כאשר דיין בא אליה עם בשורת איוב. פניו היו נפולים מאוד. בעצם, הוא דיבר בטון ובתוכן של ?נצטרך להתחיל הכל מחדש', ?חורבן'. תיאר מצב דרמטי מאוד. היא לא נשברה. היא ביקשה מספיר להיכנס, נדמה לי גם מגלילי, משה חזר על הסיפור באותה נימה של דאגה עמוקה. הוא בעצם דיבר על תבוסה, על כך שצריך להודות בעובדה שהובסנו. בסיני רצה נסיגה עמוקה מאוד ולא הביא הצעה אופרטיווית כוללת. אני כבר ראיתי אנשים במצבים שנראו להם נואשים בדרגות שונות. לא ראיתי זאת אף פעם בדרגה גבוהה כל כך. של תבוסה, של שר ביטחון, של ראש ממשלה, של דאגות נוראות. פנים חמורי סבר ראיתי. ודאי גם פני שלי היו לא פעם חמורי סבר במצבים קשים, אבל כאן היתה איזה התבטאות שאי אפשר לטעות בה".
אלון המליץ למאיר לכנס את הממשלה ואמר לה שהוא מתרשם, מהדיווחים שהוא מקבל, שהמצב אמנם קשה אך אינו נואש. כאשר התכנסה הישיבה "דיין הציג את המצב באור שונה ממה שהציג בפני גולדה. הוא הספיק להתאושש". דיין, הוסיף אלון, "הוא אדם פסימי מיסודו. פסימיות מוליכה לטעויות בשיקול הדעת. הוא פסימי מטבעו, פרט לרגעי אופוריה כתוצאה מהצלחות, והיו גם כאלה. בניגוד לדימוי שיש לו בציבור, הוא אדם שאינו מסוגל לעמוד בלחצים קשים. הוא נוטה לייאוש. זה בלט באופן מוחלט במלחמת יום הכיפורים, ולדעתי בקרבות קטנים יותר ב-48', לא היתה אז סיבה מדוע לא נכבוש את מזרח ירושלים. גם לי היו כישלונות. הבעיה היא לא להישבר. מי נשבר ראשון, אתה או האויב".
לדעת אלון, זה גם ההסבר לקריאת דיין לעבור מעמימות גרעינית למאזן אימה גלוי. "הוא נתפס לנשק הגרעיני כנשק הצלה, מתוך ייאוש". על פרס ובעיקר דיין אמר, "לקדם את התהליך, זה שיקול דעת מדיני אסטרטגי אינפנטילי עד כדי פסילת האנשים האלה לעמוד בראש פירמידת ההכרעות המדיניות והאסטרטגיות. בעיני מספיקה תפישה כזאת כדי לפסול אדם. אין לי ספק שכוונותיו טובות. העצבים שלי טובים משלו".
גרעין כן, שריר לא
בתוך מפלגתו, אחדות העבודה, השתייך אלון בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60, יחד עם ישראל גלילי והאלוף במילואים משה כרמל, לקבוצה שתמכה בהקמת הכור בדימונה, "בעד כושר ייצור על מנת שלא להשתמש בו". הוא גם התנגד לפיקוח, אמריקאי או של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, על דימונה, שאותו הגדיר "קאזוס בלי". הסכמה לפיקוח על הכור אפשרית רק אם "יבוא יום ונמצה את הפוטנציאל שמצפים ממנו".
כעדותו, "חייבתי את יצירת האופציה הגרעינית, איני מתעלם מהצורך להרתיע, אבל גם אם נגיע למצב כה חמור ולמצוקה כה גדולה, שנרצה להפגין שריר גרעיני על מנת להרתיע, דיה לצרה בשעתה, ויכולות לחלוף שנים רבות, עשרות שנים, בלא צורך זה". אחד השותפים לדעתו, לדברי אלון, היה שרון.
במקום לאיים בנשק מיוחד נגד מטרות רגילות, העדיף אלון הרתעה שתבוסס על איום בנשק רגיל נגד מטרות מיוחדות: "לאיים בטילים ארוכי טווח על מערכות סכרים ותעלות מים במצרים, בעיראק או בסוריה. זה עשוי להרתיע אותם יותר מאשר פצצה גרעינית. אוי ואבוי אם היינו צריכים לעשות זאת, אבל תיאורטית, אם אתה יכול להרוס את סכר אסואן, אתה יכול להמיט אסון על מצרים".
אלון מייחס לעצמו תפקיד מרכזי בשלוש החלטות במלחמת ששת הימים: כיבוש מזרח ירושלים, בעקבות ההפגזה הירדנית על מערבה; כיבוש הגדה המערבית ולא רק אזור ג'נין; וכיבוש רמת הגולן.
מעולם לא סלח לדוד בן-גוריון על סירובו לכבוש את הגדה ב-1949. "בן-גוריון היה הרבה יותר מפלגתי ממה שאתה חושב. במסווה הממלכתיות נעשו המעשים המפלגתיים הנוראים ביותר, גם בצבא". וגם, ברמז לפרס, "מאחורי גבו של בן-גוריון פעלו כוחות אנוכיים, פחות אחראיים, עם מגמות אישיות. בן-גוריון איבד הרבה מעירנותו ויכולתו לשקול דברים, מפאת גילו והתפנקותו. הוא היה מוקף באנשים לא תמיד מהימנים די הצורך".
למלחמת ששת הימים נכנס אלון כחסיד ארץ-ישראל השלמה. הוא יצא ממנה, למראה הפלשתינאים בגדה והצפיפות בעזה, כמתנגד לסיפוח שטחים מאוכלסים. חבריו נדהמו; אז נחשבה "תוכנית אלון" להחזקת בקעת הירדן, מדבר יהודה ו"טריז קטן מהים עד הקו הירוק ולכן תקעתי שם את יישובי גוש קטיף", לפשרנות מרחיקת לכת. מ"אנטי-האשמי" מושבע, שקיווה למפלת המלך חוסיין, נהפך לתומך נלהב בחוסיין ולשותף לתקוותו כי בית המלוכה בעמאן ישתלט בבוא היום גם על עיראק וסעודיה. לאש"ף, "הצפע", התנגד.
דיין, כשליט השטחים והממשל הצבאי, היה המשפיע במנהיגי ישראל החדשה. אלון, כהגדרתו בתחום המדיני, היה "לוויין" - לא ניתנה לו גישה ישירה לקצינים ולמודיעין הגולמי. תרומתו, לחיוב או לשלילה, ניתנה בעקיפין. את הגרעין הראשון להתנחלות ברמת הגולן אירגן אלון, בסיוע אלוף פיקוד הצפון, דוד אלעזר.
אלון התגאה בחלקו בהחלטה על הלחימה בגזרה הסורית, אך לא כדי לספח את הגולן. הוא תיווך בין משלחת נציגי היישובים בגליל לאשכול ודירבן את אלעזר להרחיק הרבה מעבר לקו הרכסים הראשון. "לא השתוקקתי ללכת לכיוון דמשק, אלא דרומה... לעצור במקום ההגיוני הראשון שמבטיח מערך כלשהו. כשצעקתי על דדו, מסכן, ?למה אתה לא תופס את שרשרת התלים', הוא אמר, ?שמע, אני כבר תפסתי מעבר למה שהתירו לי'. אילו הייתי שר הביטחון או אולי הייתי רמטכ"ל או אולי אלוף פיקוד הצפון, היינו גומרים בסויידא, אני מבטיח לך".
סווידא היא בירת חבל הדרוזים, ג'בל דרוז, אחד המחוזות שמהם הרכיבו הצרפתים את סוריה. אלון, ששנת 1942 עברה עליו בסוריה ובלבנון כמפקד כוח מסתערב שהניח תשתית חבלה, קשר ומודיעין להתנגדות לכיבוש גרמני, היה השתדלן הראשי של רעיון הפרדת ג'בל דרוז מסוריה והקמת מדינת חיץ, נתמכת צה"ל, בין ירדן, ישראל וסוריה. הוא ראה בעצמו מעין לורנס איש ערב - "היה נחוץ דמיון לורנסי".
אלון ניסה להשפיע "על דיין, בשיחה פרטית, על רבין ועל אשכול, כל אחד לחוד, להתקרב עד לג'בל דרוז. לא הגענו לדיונים מסודרים, אבל לא הנחתי לזה. דיברתי על זה עם דדו, הייתי בחפ"ק שלו ודיברתי עם בר-לב וגלילי. עוד יום, מקסימום יום וחצי, אנחנו בג'בל דרוז, כדי לעודד את הדרוזים שיש להם הכרה לאומית. ביקרתי בסויידא כמה פעמים וחלמתי את חלום הרפובליקה הדרוזית שתשתרע על פני דרום סוריה, כולל הגולן, בברית צבאית עם ישראל. בניתי הרבה גם על העדה הדרוזית בארץ, שהיתה מאורגנת כבר בצה"ל, שהם יכולים לשמש גשר בינינו לבין הדרוזים האחרים. השגעון הדרוזי הזה לא הרפה ממני גם אחרי המלחמה", אך מגעיו עם משפחת מנהיג הדרוזים אל-אטרש, בעזרת המוסד, לא העלו דבר.
בפעם הבאה זה אתה
לאחר מות אשכול נהג אלון, שר האוצר פנחס ספיר לידו, מירושלים לתל אביב. בדרך הסביר ספיר כי אמנם הגיעה שעת אלון, לפי הבכירות והניסיון, "אבל יש סכנה שבחירתי תביא לפילוג, בגלל פרישה אפשרית של רפ"י. הוא מציע לי להשלים עם כך שמישהו ממפא"י יהיה ראש ממשלה, והוא, ספיר, רואה לנכון להודיע לי שראש הממשלה הבא זה אני".
ספיר, ניחש אלון, יציע את גולדה. "אמרתי שאין לי ספק שיש לה הניסיון הדרוש והחוכמה, בתנאי שמצב בריאותה מאפשר לה... הוא אמר שהוא בדק את זה עם רופאים. לדעתם, היא מסוגלת, זה אפילו יעזור לה".
חמש שנים חלפו, גולדה התפטרה, ו"ספיר אמר שוב, אתה המועמד הטבעי לרשת את גולדה, אבל הצגת מועמדותך פירושה הצגת מועמדותו של דיין או של פרס. אני פחות מתיירא מדיין עכשיו, זה לא אותו דיין, אבל המחנה שעומד סביבו ניתן לנטרול יחסי אם נתלכד סביב מועמד שאתה יכול להיות שלם אתו ומפא"י יכולה להיות שלמה אתו, וגם אז יהיה מאבק קשה, ובכוחות משותפים נביס את פרס".
אלון ויתר. "אחרי ההצבעה גלילי ואני הלכנו לאכול ארוחת ערב, ככה בהרגשת רווחה. הוא אומר לי, נו, בכל זאת השגנו דבר גדול הערב. אמרתי לו, ישראל, הערב בחרנו בפרס. אינך מכיר אותו. ממחר מתחדש המאבק". רבין הציע לאלון, מפקדו לשעבר, את תיק הביטחון, אך נסוג מחשש שפרס יוביל לפילוג. כתחליף הבטיח לאלון את תיק החוץ יחד עם תואר סגן ראש הממשלה, והפציר בו לא לוותר על אחד מהשניים למען אבא אבן.
אלון, לשעבר בעל בריתו של אבן, נענה לבקשה - "אבן כבר ניהל פלירטים עם פרס" - ומצא את עצמו ממולכד. "רבין לא נחלץ להגנתי, ויצא כאילו אני נאבק על איזה עמדה. אילו הייתי רוצה להיאבק, הייתי נאבק על ראשות הממשלה ולא על סגנות. נוצר מצב מביך מאוד. אתעקש - יהיה רע, יגידו נדבקתי בכסא נוסף, לא אתעקש - יגידו, שוב ויתר".
No comments:
Post a Comment